בע"מ 2127/21

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור במאבק משמורת לאחר גירושין. בני הזוג המדוברים, שנישאו בשנת 2008 והביאו לעולם ארבעה ילדים משותפים, נמצאים בהליכי גירושין משנת 2019. המחלוקת המרכזית הייתה סביב המשמורת על ילדיהם, כאשר שני ההורים ביקשו משמורת משותפת. העובדת הסוציאלית שמונתה לתיק המליצה על הסכם משמורת מחולקת, שבמסגרתו הילדים ישהו אצל המבקשת (ככל הנראה האם) יומיים בשבוע וסופי שבוע לסירוגין עם כל הורה. המלצה זו התבססה על הערכת מסוגלות הורית ולקחה בחשבון את צרכי הילדים ואת העדפות ההורים. בית המשפט לענייני משפחה אימץ תסקיר משלים זה, ובית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, מה שהוביל את המבקש להגיש ערעור לערכאה גבוהה יותר. הטענה העיקרית שהועלתה על ידי המבקש הייתה כי על בית המשפט לפסוק תמיד לטובת משמורת משותפת כאשר הזמן עם כל אחד מההורים שווה או כמעט שווה. המבקשת מתחה ביקורת גם על עמדת העובדת הסוציאלית, וטענה כי לא הבינה נכון את מושג המשמורת והתעלמה מראיות המצביעות על חוסר כשירותו ההורית של המשיב (ככל הנראה האב). עם זאת, השופט שבחן את בקשת רשות הערעור הגיע למסקנה כי הטיעונים שהוצגו ניתנים לערעור באופיים ואינם מצדיקים התערבות נוספת. עוד ציינה השופטת כי החלטות הערכאות הקודמות לא הבהירו די הצורך את הגדרת המשמורת המשותפת והשלכותיה כדי להצדיק ערעור נוסף. משכך, נדחתה בקשת רשות הערעור, כלומר החלטות הערכאות הנמוכות יותר עמדו בעינן. לפסק דין זה השלכות על הבנת המשמורת המשותפת ותפקידם של העובדים הסוציאליים במאבקי משמורת.