עע"מ 9597/11

תקציר

החלטת בית המשפט נסובה סביב פרשנות "הקפאת חקיקה" הנוגעת לארנונה, ארנונה. חקיקה זו הבטיחה כי שיעורי הארנונה משנת 1985 יהפכו לאמת המידה, והעלאות הבאות יהיו כפופות לאישור שרי האוצר והפנים. הרשויות יכלו להפחית את התעריפים ללא אישור עד 1991, כאשר נדרשה הסכמה רשמית. החל משנת 1993, הרשויות לא יכלו לשנות את שיטות חישוב גודל הנכס לצורכי מס. הסוגיה המרכזית הייתה האם צו הארנונה משנת 1985 הטיל מסים על שטחים משותפים במבנים שאינם למגורים. מלשון הצו משנת 1985 השתמע כי חיובים אלה חלים, שכן לא צוינו החרגות לשטחים משותפים. בחינה נוספת של צווים מאוחרים יותר (1986-1990) לא הראתה פטורים חוקיים מחיובים אלה בבניינים שאינם למגורים, למרות שינויי לשון שיכלו לרמוז אחרת. העירייה הטילה באופן עקבי מס על שטחים משותפים בבניינים שאינם למגורים, ובכך חיזקה את עמדתה. בנוסף, הצו משנת 1990 כלל במפורש מיסים על שטחים משותפים, ובכך אישר את המדיניות המתמשכת. כתוצאה מכך, אישר בית המשפט מיסוי שטחים משותפים במבנים שאינם למגורים, דחה פסקי דין קודמים והורה למשיבה לשלם הוצאות משפט. ההחלטה נתמכה פה אחד על ידי השופטים היושבים בדין.