ת"צ 36209-02-15

תקציר

התובע טען כי הנתבעת, רשות שדות התעופה, גבתה דמי חניה מופרזים ולא הוגנים בנתב"ג ובנמל התעופה שדה דב. התובע טען כי דמי החניה מהווים "אגרה" ולא "מחיר", ולכן רשות שדות התעופה צריכה לקבל אישורים לאגרות אלה. עוד טענה התובעת כי הרשות מחזיקה במונופול על חניונים קצרי טווח בנתב"ג, וכבעלת מונופולין היא ניצלה לרעה את מעמדה בשוק בכך שקבעה מחירים בלתי הוגנים. בית המשפט פתח בהערכה האם דמי החניה מהווים מחיר או אגרה. נקבע כי האגרות הנגבות עבור שירותי החניה בשדות התעופה הן מחירים משום שהן שולמו מרצון על ידי הצרכנים ושימשו למימון השירותים הניתנים. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שלעמלות חלופות שונות וניתן להשוות אותן למחירים שגבו גופים אחרים עבור שירותים דומים, דבר המצביע על כך שהן אינן חובה. כמו כן, בית המשפט פירש את הדינים הרלוונטיים ולא מצא חובה על רשות שדות התעופה לספק שירותי חניה, בניגוד לטענות התובע. לאחר מכן, בחן בית המשפט האם רשות שדות התעופה מחזיקה במונופול על חניה לטווח קצר בנתב"ג ולכן ניצלה לרעה את מעמדה בכך שגבתה מחירים לא הוגנים. בית המשפט מצא כי הרשות אכן מחזיקה במונופול בשוק זה. עם זאת, לאחר שבחן את טענת התובע לתמחור מופרז, הגיע בית המשפט למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש. חוות דעת המומחה שהציגה התובעת ספגה ביקורת על כך שהסתמכה אך ורק על מבחן הרווחיות, ובית המשפט ציין כי ניתוח מקיף היה כולל מבחן נוסף. יתר על כן, בית המשפט מצא פגמים בחוות דעתו של המומחה בנוגע למבחן ההחזרה, אך קבע כי דמי החניה היו בטווח המחירים הנגבים בחניונים ציבוריים אחרים. בנוסף, התייחס בית המשפט לטענות שונות שהעלתה התובעת, לרבות הגנה לפי פקודת הנזיקין, עילות נוספות של עשיית עושר ולא במשפט, הטעיה ועושק, וקבע כי הן חסרות שחר. גם הבקשה לצרף את מפעיל החניון כנתבע נוסף נדחתה. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את עילת התביעה העיקרית של התובע ואת העילות החלופיות, והביא לדחיית הבקשה לאישור כתובענה ייצוגית. שני הצדדים חויבו לשאת בהוצאותיהם.