ע"פ 7967/11

תקציר

גזר הדין המדובר עוסק באדם בעל מוגבלות שכלית קלה שהורשע ברצח ונידון לעשרים שנות מאסר. הדיון נסוב סביב השאלה האם יש לרצות את יתרת עונשו במעונות נעולים או בכלא. בית המשפט מכיר בקיומו של פיגור קל בעניינו של המערער, ובסמכותה של מערכת המשפט להורות על השמה במעון נעול לפי סעיף 19ד לחוק הסעד. הפסקה משרטטת את המורכבות הכרוכה בקבלת החלטה זו, תוך הדגשת שלוש נקודות מתח עיקריות: המערער מול הקורבן, סופיות ההחלטה והעבר מול ההווה. בעוד החוק מאפשר את השמתו של המערער במעון נעול, משך הזמן הארוך של יתרת עונשו מציב אתגרים. המעון משמש בדרך כלל לשהייה קצרת טווח, והתנהגותו המניפולטיבית של המערער והיסטוריה של דחפים אלימים מצביעים על כך שהחזקתו במקום עלולה להוות סכנה לדיירים אחרים. כמו כן, שלא כמו במקרה של קטינים, אין הוראה בחוק להעביר נכה ממעון לכלא במידת הצורך. בסופו של דבר, בית המשפט מחליט כי המערער ירצה את שלוש עשרה השנים הנותרות מעונשו בכלא. בהגיעם למסקנה זו, שוקלים השופטים את האינטרס הציבורי אל מול האינטרס של המערער, בשים לב לחומרת פשעו, תקופת המאסר הארוכה והסיכון שהוא מהווה לאחרים במעונות. הם מביאים בחשבון גם את שהותו האחרונה של המערער בכלא, שלא גרמה לו נזק, ואת הזמינות המוגבלת של מקומות במעונות הנעולים. פסק הדין נועד לאזן בין האינטרסים המנוגדים המעורבים, תוך הכרה בצורך בהכרעה סופית תוך הכרה באי הוודאות ובסיכונים הכרוכים בשתי האפשרויות. פסק דינו של השופט נ' הנדל נתמך על ידי השופטים י' דנציגר וצ' זילברטל.