ת"א 64599-12-18

תקציר

הנתבע נטל מהתובע מספר הלוואות, אשר הובטחו בשעבוד על מקרקעי הנתבעת. משהנתבע לא עמד בפירעון ההלוואות, תבע התובע לאכוף את מכירת הקרקע. הנתבע טען כי הסכמי ההלוואה והסכם הפשרה שבאו בעקבותיהם אינם חוקיים ואין לאכוף אותם. בית המשפט מצא כי בעוד שהסכמי ההלוואה לא עמדו בחוק אשראי הוגן בשל גילוי לא מספק של פרטים וריביות שלא כדין, הסעד הראוי היה להגביל את החיוב לסכומי הקרן, עם הצמדה אך ללא ריבית. עוד קבע בית המשפט כי הסכם הפשרה, אשר הסדיר את תשלום החוב מהסכמי ההלוואה, היה ספציפי וניתן לאכיפה. טענות הנתבע כי הסכם הפשרה לא היה ספציפי וכי איימו עליו לחתום עליו נדחו, שכן בית המשפט מצא אותו כחסר אמינות. בית המשפט הגיע למסקנה כי הנתבעת נותרה חייבת כלפי התובעת בגין ההלוואות שנלקחו, בסך כולל סמלי של 192,100 ₪, נכון למועד הגשת התביעה. עם זאת, התובעת לא הייתה זכאית לריבית אלא רק להצמדה, בשל הפרת חוק אשראי הוגן. לתובע ניתן סעד למימוש המקרקעין נשוא התביעה, לפי חוק המשכון, אם החוב לא סולק תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, וזכות הערעור שמורה לענייני משפט.