ע"נ 40051-05-22

תקציר

תיק זה עוסק בערעור על החלטת קצין התגמולים באגף השיקום במשרד הביטחון. ליבת המחלוקת נסובה במועד בו זכאית המערערת לקבל "טובת הנאה צרכנית" (ככל הנראה גמלת נזקק או פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות). המערער טוען לזכאות מיום 1.4.2016, מועד בקשתו הראשונה, ואילו המשיב טוען לזכאות מיום 17.12.2021, המועד בו קבע רופא תעסוקתי אובדן כושר עבודה לצמיתות. **עקרונות משפטיים וניתוח:** * **זכאות לגמלת נזקקים:** הוועדה מפרטת תחילה את התנאים לקבלת גמלת נזקקים כפי שנקבעו בסעיף 7(א) לחוק הנכים (פיצויים ושיקום), התשי"ט-1959. אלו כוללים: * נכות בשיעור של 50% לפחות. * חוסר יכולת להתפרנס. * היעדר הכנסה מספקת למחייה, כהגדרתה בתקנות. * היעדר סיכויי שיקום עתידיים. * **מועד הזכאות:** עיקרון משפטי מרכזי שנקבע הוא שהזכאות לגמלת נזקקים מתחילה בדרך כלל ממועד הגשת הבקשה לגמלה, לפי סעיף 18(א) לחוק הנכים. סעיף זה קובע כי התגמולים ישולמו מיום השחרור אם תוגש תביעה בתוך שנה מיום השחרור, אחרת מיום הגשת התביעה, אלא אם כן נקבע מועד מאוחר יותר על ידי ועדה רפואית. הפסיקה המצוטטת (ע"א 1357/06 וע"א (חי) 47162-07-13) מאשרת כי בקשה לתגמול נחשבת ל"תביעה" לפי סעיף זה. * **הערכת שיתוף פעולה ושיקום:** חלק ניכר מהניתוח סובב סביב חוסר שיתוף הפעולה הנטען של המערער בתהליכי שיקום ובדיקות רפואיות, והאם זו הייתה סיבה מוצדקת לעיכוב או שלילת קצבאות. * הוועדה מצאה כי דחייותיו הקודמות של המשיב התבססו לא פעם על חוסר יכולתן של ועדות הבדיקה להתרשם בבירור ממצבו של המערער בשל חוסר שיתוף הפעולה לכאורה שלו. עם זאת, הוועדה בחנה בקפידה את הראיות והעדויות, והגיעה למסקנה כי חוסר שיתוף הפעולה הנטען נובע במקרים רבים ממצבו הנפשי הקשה של המערער, כפי שאובחן על ידי אנשי מקצוע ובהם ד"ר בוניאק, יועץ פסיכיאטרי ותיק במשרד הביטחון. * באופן ספציפי, הוועדה התייחסה לטענות בדבר סירובה של המערערת לטיפול פסיכולוגי, אשפוז ושילוב חונך אישי. בכל אחד מהמקרים, הוועדה מצאה הצדקה לסירובים אלה על סמך חוות דעת מומחה (ד"ר בוניאק) או היעדר ראיות תומכות מצד המשיב. * הוועדה נתנה משקל משמעותי לחוות דעתו העקבית של ד"ר בוניאק, שטיפל במערער במשך 15 שנה והגיע למסקנה כי הוא אינו כשיר לעבודה וסיכויי שיקום קלושים, על פני חוות דעתו של ד"ר גולדשמידט, רופא תעסוקתי, שקביעתו הושפעה מחוסר יכולתו להעריך את מצבו הנפשי של המערער. * **חידוש/פרשנות משפטית - קריאת תיגר על נימוקי המשיב:** * **התמקדות ב"חוסר יכולת להגיע לממצא" לעומת "חוסר שיתוף פעולה":** הוועדה הפגינה חידוש משפטי בכך שהבחינה בין חוסר שיתוף פעולה מצד המערערת לבין חוסר יכולתו של המשיב לקבוע ממצא חד משמעי בשל מצבו הנפשי של המערער. האחרון, כאשר הוא נובע מהמצב עצמו, לא אמור להעניש את התובע. * **משקל חוות דעתו של הרופא המטפל לטווח ארוך:** נכונותה של הוועדה להיכנע לחוות דעתו של ד"ר בוניאק, שניהל מערכת יחסים ארוכת שנים עם המערער וטיפל בו מטעם המשיב, על פני חוות דעת עדכנית יותר של רופא תעסוקתי כאשר הערכתו של האחרון נפגעה בשל מצבו של התובע, מדגישה עיקרון חשוב בהערכת תביעות הנוגעות לבריאות הנפש. * **דחיית טענת "תום הלב":** טענת המערערת כי ניסיונו של המשיב למחוק עררים לאחר שנים של הליכים מהווה חוסר תום לב התקבלה במשתמע בהחלטת הוועדה לאשר את הערר ולא לדחותו כמבוקש על ידי המשיב. * **סיבתיות לכשל שיקומי:** הניתוח המעמיק של הוועדה את חלקו של האב ומצבו של המערער בכישלון ניסיונות השיקום, ובסופו של דבר לייחס אותו למצבו הנפשי של המערער ולא למעשיו של האב או לחוסר שיתוף הפעולה של המערער, הוא ממצא קריטי העומד בבסיס ההחלטה על מועד הזכאות. * **קביעת מועד הזכאות:** * בעוד שהבקשה הראשונית הוגשה באפריל 2016, הוועדה מצאה כי הליכי השיקום שהוצעו לאחר מועד זה נכשלו בשל מצבו הנפשי של המערער. * הוועדה ציינה כי לא שוכנעה כי חל שינוי מהותי במצבה של המערערת בין הדחייה הראשונית באפריל 2018 לבין חוות דעתו המעודכנת של ד"ר גולדשמידט בדצמבר 2021. * בהתחשב בהסכמה מיום 2.7.2018 להקפאת הליכים לבחינה חוזרת תוך התחייבות לשיתוף פעולה, וקביעת מרבד לאחר מכן ביום 12.8.2019, כי המערער אינו כשיר לנהוג מסיבות רפואיות, קבעה הוועדה כי ה-12.8.2019 הוא המועד שממנו זכאי המערער לפיצוי הנזקק. תאריך זה מציין נקודה בה נקבע ממצא רפואי קונקרטי של אי כשירות, והוא מקדים את החלטתו הסופית של המשיב להכיר באובדן כושר העבודה. לסיכום, קיבלה הוועדה את הערר, ביטלה את החלטת המשיב וקבעה את זכאותו של המערער לפיצוי נזקק מיום 12.8.2019. החלטה זו מדגישה את החשיבות של בחינת שורש אי שיתוף הפעולה בשיקום, מתן משקל ראוי לחוות דעת מומחים של רופאים מטפלים ארוכי טווח, והקפדה על העיקרון לפיו הזכאות לתגמולים צריכה להתחיל בדרך כלל ממועד התביעה הראשונית, בתנאי שהתקיימו התנאים ומצבו של התובע ולא חוסר רצונו. הוא הגורם לעיכובים בהערכה.