בג"צ 387/76

תקציר

חוק העונשין (דרכי ענישה), התש"ל-1970, מעניק לשר המשטרה סמכות שבשיקול דעת לשחרר אסירים, בהמלצת ועדת השחרורים, מטעמים מיוחדים, כגון תחלואה מתמדת. העותר, שנידון ל-12 שנות מאסר בגין ריבוי עבירות, ביקש לשחררו בשל מצב בריאותי לקוי. ועדת השחרורים סירבה לבקשתו מספר פעמים, ושר המשטרה לא שחרר אותו ללא המלצת הוועדה. בג"ץ קבע כי סמכותו של השר לשחרר אסיר מותנית בהמלצת ועדת השחרורים, והוועדה רשאית להמליץ על שחרור אסירים חולים כל הזמן, ללא כל חובה לעשות כן. בית המשפט לא מצא פגם משפטי בהליך קבלת ההחלטות של ועדת השחרורים והסכים עם התחשבותה בשיקולים של אינטרס ציבורי לצד חוות דעת רפואיות. הימנעותה של הוועדה מלאפשר טיעונים בעל-פה של פרקליטי העותר, בעת שמיעת בא כוח היועץ המשפטי לממשלה, היוותה הפרה של השימוע ההוגן, אך בית המשפט לא ראה צורך לבטל את ההחלטה, כפי שעמדה על פניה, בשל היעדר פגם בהחלטתה האחרונה של ועדת השחרורים. באשר למצבו הבריאותי של העותר, בית המשפט הכיר במצבו הקשה אך מצא כי הוא קיבל את הטיפול הנדרש בכלא וכי שירות הרפואה של בתי הסוהר יכול לנהל את הטיפול בו. ככלל, החליט בית המשפט שלא להתערב בהחלטת ועדת השחרורים וביטל את הצו המותנה לשחרורו של העותר.