ע"א 11771/04

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט המחוזי בירושלים בשאלה האם חברות בארגון אחד יכולה להקנות חברות בארגון אחר באופן אוטומטי ללא ידיעתו או הסכמתו של האדם. בית המשפט פסק נגד המערערים, שטענו כי כל חברי לשכת עורכי הדין בישראל צריכים להיות חברים אוטומטית באיגוד הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים יהודים. בית המשפט לא מצא בסיס משפטי או חוזי לטענה זו. במקום זאת, היא הדגישה את חשיבות הבחירה וההסכמה האישית בהצטרפות לארגון, והדגישה כי חברות אוטומטית ללא הסכמה פוגעת בזכויות הפרט, כגון חופש ההתאגדות וחופש החוזים, שתיהן נגזרות מזכויות יסוד לכבוד האדם ולחירותו. בית המשפט בחן מסמכים שונים והסכמי עבר, אך לא מצא ראיות חותכות לכך שהחברות האוטומטית הוקמה אי פעם כחוק. היא ציינה כי הסדר המחייב אנשים להיות חברים בארגון ללא ידיעתם או פעולתם הוולונטרית לא יהיה תקף מבחינה משפטית, והדגישה את הצורך בהסכמה מדעת. הסתמכותם של המערערים על פרקטיקות היסטוריות והסכמים מעורפלים לא החזיקה מעמד, ובית המשפט דחה את הטענות כי חובות החברות מוגבלות לתשלומי דמי חבר קיבוציים. בית המשפט דחה גם את ערעורו של וסרמן, חבר הארגון שהצטרף לארגון על פי כלליו, בנימוק של עיכוב בערעורו המשפטי כדעה קדומה. השופטות פרוקצ'יה וחיות הסכימו עם ההחלטה, והדגישו את משמעות האוטונומיה וההסכמה בהסכמי התקשרות ובהסכמי חברות. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי הסכם החברות נעדר סמכות לחייב את חברי הלשכה לארגון הבינלאומי מבלי משים, ובכך דחה את הערעור ואישר מחדש את זכויות הפרט בהשתייכות ארגונית.