ת"א 19966-04-20

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים: **רקע והצגת המחלוקת:** התיק עוסק בסיווג תביעה לצורך תשלום אגרה. התובעת, BLUEHARBOR ASSETSS S.A., טוענת כי עתירתה היא לסעד הצהרתי, בעוד הנתבעים, ביניהם "בניה שלימה (2015) ייזום וניהול בע"מ", טוענים כי מדובר בתביעה כספית במסווה של תביעה הצהרתית, ולפיכך התובעת לא שילמה אגרה כנדרש. **תמצית התביעה:** התובעת מבקשת סעד הצהרתי לפיו הנתבעים חייבים במס ערך מוסף (מע"מ) עבור זכויות ליחידות דיור שרכשו במיזם נאות הפסגה. בנוסף, היא מבקשת כי אם תיקבע חבות במס, הנתבעים ישלמו לה את סכום החיוב במע"מ. התובעת טוענת כי חתימת הנתבעים על הסכמי מכר, בהם היתה במקור הוראה כי הרוכשים יישאו במס, שונתה במרמה ובאופן מתואם ב-40 הסכמים שטופלו על ידי הנתבע 6, תוך השמטת סעיפים רלוונטיים. בעקבות גילוי ההשמטות, דרשה התובעת מהנתבעים 78-7 להפקיד המחאות פתוחות וחתום על כתבי התחייבות, המאפשרים לה לגבות מהם את סכום המס במקרה שייקבע כי חלה עליהם החבות. **טענות הנתבעים לעניין האגרה:** הנתבעים טוענים כי מדובר בתביעה כספית, שכן שיעור החיוב במע"מ ידוע וניתן לחישוב פשוט, בהתבסס על התמורה החוזית. לטענתם, בשל כך, התביעה אינה ראויה לסעד הצהרתי, ויש להורות על מחיקתה עקב אי תשלום אגרה מספקת. הם אף מעלים ספק בדבר הסמכות העניינית של בית המשפט המחוזי. **טענות התובעת לעניין האגרה:** התובעת טוענת כי טענת הנתבעים בדבר יכולת חישוב סכום המס סותרת את טענתם שאינם יודעים את הסכום. היא מציינת כי עקב משא ומתן עם רשויות המס, סכום המס המדויק טרם ידוע לה. לחיזוק עמדתה, היא מפנה לפסיקה (עניין בוני התיכון), לפיה אם התביעה לא תוביל לזכייה בכסף באופן ישיר ולא תגרור תביעות נוספות, אין מדובר בתביעה לסכום קצוב. היא טוענת כי כתבי ההתחייבות ימנעו תביעות נוספות. בנוסף, היא גורסת כי אף אם תיקבע חבות, הסכום ישולם לרשויות המס, ולכן אינו סעד כספי ישיר עבורה. התובעת מציגה מבחנים לקיום תביעה הצהרתית: קיום אינטרס לגיטימי (הגנה מפני זיוף והמתנה לרשויות המס) וכן אי-אפשרות או אי-יעילות של תביעה כספית (עקב אי-ודאות הסכום, לטענתה). **ניתוח בית המשפט וההחלטה:** בית המשפט, מפי הרשמת תמר בר-אשר, מתייחס באופן מעמיק לסוגיית האגרה, תוך שהוא מסתמך על הפסיקה הקיימת. * **סיווג התביעה - עקרונות משפטיים:** * **תקנה 3(1) לתקנות בתי המשפט (אגרות):** בית המשפט מפרט את הדין החל, לפיו תביעה לסעד הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה או צו אכיפה, כרוכה בתשלום אגרה קבועה, **אלא אם כן** מדובר ב"תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור". הלכה זו קובעת כי המבחן אינו רק השאלה אם ניתן להעריך את שווי הסעד, אלא גם מהי תכלית התביעה והאם היא מובילה באופן ישיר או עקיף לקבלת כסף. * **עקרון ריכוז ההליכים (פסקה 9):** בית המשפט מדגיש כי ככלל, אין לאפשר הגשת תביעה הצהרתית אם היא תגרור הליכים משפטיים נוספים. יש לרכז את כלל הטענות בהליך אחד. * **סעד הצהרתי המוביל לסעד כספי (פסקה 10):** אם סעד הצהרתי, אם יתקבל, יוביל לקבלת כספים או לתביעה כספית "משלימה", אזי לצורכי אגרה, יש לראות בתביעה זו תביעה לסעד כספי. בית המשפט מאזכר מקרים שבהם צו אכיפה שהוביל לתשלום כספים, או תביעה להשבת שטר שבעקבותיה נדרשו הליכים למימושו, סווגו כתביעות כספיות. * **חריג לסעד הצהרתי (פסקה 10):** רק אם מדובר בסעד הצהרתי שלא ניתן לשום את שוויו, או שאם ניתן לשומו, לא תבוא בעקבותיו כל תביעה כספית, ניתן לראות בו תביעה הצהרתית לצורך אגרה. * **יישום על המקרה הנדון:** * **תכלית הסעד (פסקה 11):** בית המשפט קובע כי תכלית הסעד ההצהרתי המבוקש היא **חיוב כל אחד מהנתבעים 78-7 בתשלום מע"מ**. למרות שהתביעה מנוסחת כהצהרתית, בבסיסה עומדת דרישה לקבלת סכום כסף, הנגזר מהתמורה החוזית ושיעור המע"מ. * **"אוחזת ב'שטר'" (פסקה 11):** בית המשפט משווה את מצב התובעת למצב בו היא אוחזת ב"שטר" (כתבי ההתחייבות והמחאות) ומבקשת לממשו. בכך, התביעה הופכת לתביעה כספית בסכום שניתן לחישוב. העובדה שהמחאות פתוחות אינה משנה, שכן סכום החיוב במע"מ ניתן לחישוב פשוט. * **אנלוגיה לעניין מגדל השעון (פסקה 11):** בית המשפט מפנה לעניין מגדל השעון, בו נקבע כי תביעה להצהרה שתאפשר מימוש שיק מהווה סעד כספי מובהק, שאינו חוסה תחת תקנה 3(1). * **סעד אופרטיבי (פסקה 11):** התובעת אינה מבקשת רק הצהרה על זכויותיה, אלא פעולה אופרטיבית לטובתה – קבלת כסף. כאשר תכלית התביעה היא סעד אופרטיבי הניתן לביטוי כספי, היא תחשב לתביעה לסכום כסף קצוב. * **חובת תשלום המע"מ (פסקה 12):** בית המשפט דוחה את טענת התובעת שהסעד אינו כספי עבורה, שכן גם אם הכסף מיועד לרשויות המס, חובת תשלום המע"מ חלה על התובעת (סעיף 16 לחוק מע"מ), והיא למעשה מבקשת שהנתבעים ישפו אותה. * **חלוקת החיוב (פסקה 12):** בית המשפט מאמץ את טענת הנתבעים כי אף אם תתקבל התביעה, החיוב לא יכול לחול על כל הנתבעים יחד ולחוד, אלא רק על כל רוכש בנפרד, בהתאם לתמורה ששילם. זה מחזק את טענתם כי מדובר בסכומים ניתנים לחישוב פרטני. * **סמכות עניינית (פסקה 12):** בית המשפט דוחה את ניסיון התובעת לטעון שהערת הנתבעים בדבר סמכות בית משפט השלום משמעותה שהסכום אינו ניתן לכימות. הוא קובע כי הנתבעים פשוט לא טרחו לחשב את הסכום הכולל, אך טענתם כי על התובעת לתבוע מכל נתבע את חלקו בלבד, מחזקת את היכולת לכימות. * **החלטה:** * בית המשפט קובע כי **אין מקום לסעד ההצהרתי כפי שהוא מנוסח**, שכן תכליתו גביית סכום כסף. * **מועד להגשת תביעה כספית:** אין מניעה להגשת תביעה כספית מתאימה כבר עתה. * **החלטה סופית:** התובעת תודיע עד לתאריך 26.11.2020 אם היא מבקשת **לתקן את תביעתה לסכום כספי מתאים ולשלם אגרה בהתאם**, או שהיא מבקשת **למחוק את התביעה**. אם תבחר לתקן, תגיש בקשה מתאימה. * **הוצאות:** לעת הזו, אין חיוב בהוצאות. **עקרונות משפטיים וחידושים:** 1. **פרשנות תכליתית של סעדים לצורכי אגרה:** ההחלטה מדגימה את הדוקטרינה של "מראית עין" או "מסווה". בית המשפט אינו מסתפק בניסוח הפורמלי של התביעה (סעד הצהרתי), אלא בוחן את **תכליתה האמיתית** – קבלת כסף. עיקרון זה מבטא גישה תכליתית של דיני האגרות, שמטרתם למנוע התחמקות מתשלום אגרה כדין. 2. **"שטר" כמניע לתביעה כספית:** ההשוואה למימוש "שטר" (המחאה וכתב התחייבות) כמניע להגשת תביעה כספית, היא ניתוח משפטי מודרני של התפתחויות טכנולוגיות ופיננסיות בהליכים משפטיים. השימוש בכלים אלו (כמו המחאות פתוחות) לא משנה את המהות הכספית של הדרישה. 3. **הדגשת ההבחנה בין סעד הצהרתי טהור לסעד הצהרתי המוביל לסעד כספי:** בית המשפט מחדד את ההבחנה, תוך שהוא מפנה לפסיקה רלוונטית. הדגש הוא על כך שסעד הצהרתי המתוכנן להוביל בסופו של דבר לקבלת כסף, או שיש הכרח לתביעה כספית נוספת בעקבותיו, יסווג כתביעה כספית לצורכי אגרה. 4. **חריג לכלל - חוסר יכולת לכמת:** ההחלטה מחזקת את החריג לכלל, לפיו רק אם לא ניתן כלל לכמת את הסעד, או שהערכתו כספית אינה יעילה, ניתן לשקול סעד הצהרתי. אולם, במקרה זה, היכולת לכמת את חובת המע"מ מכל רוכש באופן פרטני, גם אם לא חושב סכום כולל, מנעו את סיווגו כהצהרתי. 5. **אחריות התובעת לסכום המס:** ההחלטה שוללת את הטיעון כי משום שהכסף מיועד לרשויות המס, אין זו תביעה כספית. היא מדגישה את עקרון החיוב המוטל על התובעת עצמה (כמו חבותה בתשלום מע"מ) והדרישה שהנתבעים ישפו אותה. לסיכום, בית המשפט במקרה זה נוקט בגישה תכליתית לבחינת סיווג התביעה לצורך אגרה, ובוחן את המהות הכלכלית והמעשית של הסעד המבוקש, ולא רק את הניסוח הפורמלי. ההחלטה מבהירה את הגבולות בין תביעה הצהרתית לגיטימית לבין ניסיון להתחמק מתשלום אגרה כדין באמצעות הצגת תביעה כספית במסווה הצהרתי.