ע"א 14/87

תקציר

חוק הגנת הדייר מגן על דיירים מפני פינוי. המשיב, דייר מוגן לפי חוק זה, שכר מהמערערת בשנת 1955 שטח מסחרי לצורך הפעלת מפעל לייצור ציוד רפואי. המשיבה התאגדה במקור כחברה פרטית אך בהמשך הפכה לחברה ציבורית. חוזה השכירות כלל הוראות אופייניות האוסרות על המשיב להעביר את חוזה החכירה או לאפשר לצד שלישי להשתמש בחצרים ללא הסכמת המערערת. המערערת ביקשה לפנות את המשיב בטענה כי הפיכתה לחברה ציבורית מהווה הפרה של חוזה השכירות ומהווה העברת שימוש לצד אחר. עוד טענה המערערת כי המשיב חדל להתקיים כדין ולכן איבד את הגנת חוק הגנת הדייר. ערכאות נמוכות יותר דחו את טענות המערער, והובילו אותם לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את הערעור. לדברי בית המשפט, כוונת הצדדים והנסיבות קבעו את פרשנות סעיף "ההעברה לאחר" של החכירה. הפיכתה של חברה פרטית לחברה ציבורית אין משמעותה בהכרח אובדן המשכיות תאגידית, אך בית המשפט נדרש לבחון את ההתקשרות בפועל של הצדדים. באשר לחוק הגנת הדייר, קבע בית המשפט כי רק שינויי שליטה של חברות בודדות גוררים תשלומי דמי מפתח למשכירים ואינם מהווים עילת פינוי. התמקדותו של המחוקק בכמה חברות הצביעה על כך ששינויים תאגידיים אחרים, כמו יציאה להנפקה, לא נועדו להשפיע על זכויות השוכרים. בית המשפט דחה גם את הטענה כי לחברות ציבוריות אין המשכיות, וציין כי ציפיותיה של המערערת בעת עריכת חוזה החכירה משנת 1955 לא כללו דמי מפתח בגין שינויי שליטה. השופט שמגר הדגיש כי השינוי שביצע המשיב לא פגע באינטרסים של המערערת, מה גם שהמשיבה שמרה על אותו מבנה שליטה. פסק הדין דחה את הערעור והורה למערערת לכסות את הוצאותיו של המשיב בסך 5,000 ₪.