דב"ע נה/18-2

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך עבודה מורכב בין עובד למעסיקו לשעבר. עם פיטוריו דרש העובד ממעסיקו תשלומים שונים, ובהם שכר חודש נובמבר 1988, הפרשי עמלות למשך מספר חודשים והחזר הוצאות טלפון. בית הדין האזורי קיבל חלקית את טענות העובד, ופסק לו שכר עבור חלק מחודש נובמבר, החזר ניכויים מסוימים עבור ביטוח מנהלים ותשלום עבור אחזקת רכב. הן העובד והן המעסיק ערערו על פסק הדין של בית הדין האזורי. אחת המחלוקות המרכזיות נגעה לפרשנות השלכות זיכויו הפלילי של העובד על התביעה האזרחית, ובפרט לשאלה האם העובד אשם בגניבה. העובד טען כי יש לראות בזיכוי ראיה חותכת לחפותו, ואילו המעסיק טען כי אין מדובר באינדיקטור תקף. בית הדין פסק לטובת העובד, וקבע כי מרגע שבית משפט מוסמך קבע את אשמתו או חפותו של אדם בהליך פלילי, אותה תוצאה צריכה לחול גם בתיקים אזרחיים, ואל לו לבית הדין לעבודה לנסות להגיע למסקנה שונה על סמך אמות מידה ראייתיות שאינן פליליות. היבט משמעותי נוסף של פסק הדין התמקד בזכאותו של העובד לתשלומים הקשורים ל"ביטוח מנהלים". בית הדין האזורי רק הורה למעסיק להחזיר את ההפרשות של העובד עצמו, אך בית הדין קבע כי על העובד לקבל את כל הסכומים בפוליסת ביטוח המנהלים, למעט החלק שהוקצה לפיצויי פיטורים, אלא אם כן היה הסכם ספציפי בין הצדדים שקבע אחרת. מאחר שהעובד זכה בערעורו באופן חלקי בלבד, חויב המעסיק לשלם לעובד הוצאות ערעור בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ. פסק הדין ניתן ביום ט"ו בשבט תשנ"ו (5.2.1996).