ת"פ 1238/00

תקציר

פסק דין זה נובע מתאונת דרכים שאירעה בשנת 1987, והסתיימה במוות ברשלנות כנגד הנאשם, תמיר פלינק. בכתב האישום נטען כי פלינק גרם לתאונה בשל נהיגתו הרשלנית, בכך שסטה לנתיב הנגדי והתנגש ברכב אחר. במקור הוא נמצא אשם ונידון לשנתיים מאסר, אך אובדן הזיכרון גרם לו לבקש משפט חוזר. בית המשפט העליון נעתר לבקשה על סמך עובדות חדשות, לרבות עדותו של עד וחוות דעת של מומחה סותר לגבי זהות הנהג. במהלך המשפט החוזר הסכימה התביעה כי פלינק לא היה הנהג אלא נתן את ההגה לנהג ללא רישיון, מה שמהווה עבירה אחרת. בית המשפט קיבל את טענת התביעה כי המשפט החוזר ביטל את המשפט הקודם ואפשר הרשעה על סמך העובדות החדשות מבלי לפגוע בעקרון הסיכון הכפול. יתר על כן, תקופת ההתיישנות לא חלה שכן המשפט החוזר איפס את ציר הזמן. באשר לנסיבות התאונה, בית המשפט מצא כי רכבו של פלינק חצה לנתיב הנגדי, מה שהופך אותו לאחראי. טענות ההגנה, שהתבססו על מיקום שברי זכוכית וכשל תיאורטי בצמיגים, נדחו בשל סלקטיביותן והיעדר ראיות. בית המשפט הרשיע את פלינק בגרימת מוות ברשלנות והתיר נהיגה לנהג ללא רישיון, והדגיש את חומרת רשלנותו בהקשר הלילי.