עב"ל 54692-11-23

תקציר

לאחר עיון מדוקדק בחומרי התיק ובטיעוניו, הגיע בית הדין למסקנה כי יש לדחות את הערעור ואישר את פסק דינו היסודי של בית הדין האזורי בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"א-1991. בפסק הדין הודגש כי ביטוח נפגעי עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, הוא חובה ואינו תלוי באשמה או ברשלנות. משמעות הדבר היא שתאונות שנגרמו כתוצאה מרשלנות, אפילו רשלנות רבתי, מכוסות כנפגעי עבודה, אלא אם כן הנזק הוא מינורי. במקרה זה, נזקיו המשמעותיים של המשיב נחשבים לתאונת עבודה. בית המשפט דחה את הטענה כי נטילת הסיכון של המשיב גרמה לכך שהתאונה לא הייתה קשורה לעבודה, תוך שהוא מפנה להחלטות קודמות הקובעות כי רשלנות אינה שוללת כיסוי אלא אם כן החוק קובע במפורש אחרת. בנוסף, בניגוד למקרה קודם של נהיגה בשכרות מחוץ לשעות העבודה, תאונה זו התרחשה במהלך פעילות בעבודה, ובכך נותרה בגדר ביטוח נפגעי עבודה למרות טענות לנהיגה רשלנית. למרות שהמשיבה הורשעה בנהיגה רשלנית, היעדר סף משפטי ברור להחרגת כיסוי על בסיס רשלנות מחזק את ההחלטה לשמור על ההגנה במסגרת הביטוח. הגינוי לנהיגתו הפזיזה של המשיב חזר והדגיש את פוטנציאל הנזק שנגרם, אך לא השפיע על התוצאה המשפטית. לפיכך נדחה הערעור, והמוסד חויב לכסות את הוצאותיו המשפטיות של המשיב בסך 5,000 ₪, מבלי להתעמק בטענות נוספות הקשורות לתיקוני ההגנה של המוסד.