ע"פ 40/85

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון מתייחס לערעור על הרשעה במעשה מגונה בשני קטינים, על סמך הודעותיהם בפני חוקר נוער. דעת הרוב של בית המשפט המחוזי מצאה את הדברים אמינים והרשיעה את המערער, אך דעת המיעוט הביעה ספק וזיכתה אותו. בית המשפט העליון התמקד במהימנות הדברים ובטיב הראיות הנוספות הנדרשות לאישושן, שכן הקטינים לא העידו בבית המשפט. בית המשפט קבע, כי ההכרעה בדבר מהימנות ומשקלן של האמירות נתונה בידי בית המשפט בלבד, ומבחנים חיצוניים נוקשים אינם יכולים לקבוע את ערכה הראייתי של עדות השיטה. במקום זאת, יש להעריך אותו על רקע כל הראיות. הסיוע הנדרש בחוק אינו מוגבל לעניינים טכניים בלבד, אלא נועד גם להפיג ספקות הנובעים מחוסר יכולתו של בית המשפט לצפות באופן אישי בעדים. הראיות הרפואיות שהוצגו לא הספיקו כדי להפליל את המערער בעבירות, ומצבו הנפשי של אחד הקטינים לא היווה ראיה מספקת, מה גם שלא הצביע על המערער כמבצע העבירה. גם טענת המדינה בדבר שקריו של המערער לא נתמכה אף היא. לבסוף, מצא בית המשפט כי השיטה המתוארת בהודעותיהם של הקטינים נעדרת מאפיינים ייחודיים המצדיקים את המסקנה כי מדובר בפוגע משותף. מאחר שהראיות לא תמכו די הצורך בדברי הקטינים, זיכה בית המשפט את המערער מחמת הספק.