ע"א 27213-05-18

תקציר

המשיב טען כי יש לדחות את הערעור מאחר שהמערערת לא הצביעה על טעויות כלשהן במצב המשפטי וכי היה על המערערת להגיש בקשה לבית משפט קמא אם סברה כי נפלה טעות בחישוב. עוד טענה המשיבה כי הערעור התבסס בעיקרו על עניינים עובדתיים השייכים לערכאה הפרוצדורלית וכי גרסתה של המערערת לאירועים בדבר הצעתה לבא כוחה החלופי לא הועלתה בכתב הגנתה. המשיב טען כי המערערת התרשלה וכי רשלנות זו גרמה למשיב נזק. המשיב ביקש לדחות את תביעת המערערת לשכר טרחה ראוי. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת המערער. נקבע כי אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט הפרוצדורלי, ואלה התקבלו. באשר לעוולת הרשלנות, מצא בית המשפט כי בעוד שלעורך דין יש חובת זהירות כלפי לקוחו, המערער לא הפר חובה זו במקרה זה. בית המשפט קבע כי התנהלותו של המערער לא יצרה סיכון צפוי ובלתי סביר, וכי המערער לא פעל בחוסר סבירות. בית המשפט הפנה לסעיף 16 לתקנון לשכת עורכי הדין, האוסר על עורך דין לפעול נגד לקוח בעניין שטופל מטעמו או קשור אליו, או בעניין שיש לו זיקה ממשית למידע שהתקבל מהלקוח. בית המשפט הגיע למסקנה כי מעשיה של המערערת לא היוו ניגוד עניינים וכי היא לא התרשלה בחובת הזהירות שלה כלפי המשיב. לפיכך, הערעור התקבל, פסק דינו של בית משפט קמא נדחה, והתביעה נדחתה. המשיב חויב לשלם למערער את הוצאותיו ושכר טרחת עורך דינו, והערבות תוחזר למערער.