בע"מ 4880/18

תקציר

פסק הדין עוסק בסוגיה משפטית מורכבת הנוגעת להכרה במעמד הורי במצבים משפחתיים לא מסורתיים בישראל, תוך התמקדות בשאלה האם יש לראות בצווי הורות שיפוטיים כמכוננים (חוקתיים) או הצהרתיים בלבד. מבחינה היסטורית, הורות חוקית בישראל דרשה קשר גנטי או נקבעה באמצעות אימוץ או פונדקאות. עם התקדמות המדע ושינוי הנורמות החברתיות, החלו בתי המשפט לשקול צורות אחרות של הורות, כגון "זיקה לזיקה", המכירה בסטטוס ההורי של אדם הנמצא בקשר זוגי עם ההורה הגנטי. יש לציין כי בית המשפט לענייני משפחה בפרשת ט.צ. הרחיב את ההכרה ההורית הן לאם הגנטית והן ליולדת במערכת יחסים חד-מינית, ופסקי דין מאוחרים יותר, כמו פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין Mamet v. משרד הפנים העניק לגיטימציה נוספת לצורות הורות אלה בהקשרים כמו פונדקאות בינלאומית. המקרה הנוכחי נסב סביב השאלה האם יש לראות את צו ההורות השיפוטי כמכונן מטבעו הורות משפטית (מכוננת) או רק כהצהרה על תנאי קיים (הצהרתי). בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לראות בצווי הורות מכוננים בשל היעדר הכרה כזו בחוק ללא התערבות בית המשפט, ובכך להגן על זכויות הילד ולהבטיח הליך משפטי הוגן. בפסק הדין נטען נגד הכרזה על צווי הורות כהצהרתיים בלבד, דבר שיעמיד את ההכרה ההורית באופן פסול בתחום ההסכמים האישיים ולא תחת פיקוח שיפוטי. יתר על כן, תחולתו הרטרוספקטיבית של צו ההורות מלידתו של הילד הפכה את הערעור הספציפי למיותר, ואישרה את הסטטוס קוו שצווי הורות שיפוטיים קובעים ולא רק מכירים בזכויות הוריות. משכך, דחה בית המשפט את בקשת רשות הערעור ואישר את העמדה כי צווי הורות הם כלים משפטיים יסודיים.