רע"א 137/16

תקציר

המבקשים והמשיב היו מעורבים במיזם נדל"ן משותף במסגרתו ביצעו עסקת קומבינציה, שבמסגרתה מכר המשיב 65% מהמקרקעין למבקשים תוך שמירה על 35%. נערך הסכם חכירה, המאפשר למבקשים להחכיר את הקרקע לעשר שנים ולהחכיר אותה בשכירות משנה, במהלכו הועמדו על ידי המבקשים ערבויות בנקאיות בסך 7 מיליון ₪ למשיב. סכסוכים הקשורים לחלוקת המקרקעין נמשכו, מה שמנע את חלוקתה עד לפקיעתו של חוזה החכירה ב-19 ביוני 2015, והוביל להליכים משפטיים מתמשכים. בעוד שחלקים מהמקרקעין מושכרים בהסכמה, אחרים מאוכלסים על ידי שוכרי משנה ללא הסכמים תקפים, הקשורים לכאורה לחברות המבקשים. המשיב ביקש להאריך את תוקפן של הערבויות, תוך איום בחילוט עם סירוב המבקשים, אשר ביקשו צו מניעה נגד חילוט זה אך נדחו על ידי בית המשפט המחוזי. הערעור שלאחר מכן נדחה, כאשר בית המשפט אישר את ההחלטה, תוך הדגשת היעדר ראיות לטובת נוחות המבקשים וצורך בעילת תביעה מוצקה. היא הדגישה את האוטונומיה של הערבויות הבנקאיות, השמורה למקרים של הונאה חמורה או נסיבות מיוחדות, שהמבקשים לא הצליחו להוכיח. בית המשפט קבע כי מחלוקות קיימות על זכויות במקרקעין אינן מצדיקות פגיעה באוטונומיה של הערבויות, ובכך דחה את הערעור מבלי להורות על הוצאות, מבלי להתייחס למחלוקות המהותיות בין הצדדים.