ע"א 19393-05-13

תקציר

בית המשפט הכריע בתביעת פיצויים בגין לשון הרע, ובחן האם מדובר ב"חוב בר תביעה" לפי פקודת פשיטת הרגל, ולכן פטור מהליכי פשיטת רגל. הפקודה מגדירה "חוב בר תביעה" ככל חוב שניתן לתבוע במהלך פשיטת רגל, אך קובעת כי תביעות בגין נזקים בלתי מוגבלים בזמן שאינן מבוססות חוזית פטורות מהגדרה זו. מאחר שתביעת לשון הרע היא תביעת נזיקין בסכום בלתי מוגדר, ויש לאמוד ולהכריע בה על ידי בית המשפט, היא אינה נחשבת לחוב בר תביעה שניתן להגיש בהליכי פשיטת רגל. בית המשפט קבע גם האם פרסומים מרובים בעלי אותו תוכן מכפיש מהווים "אותה לשון הרע". נפסק כי יש לבחון את מספר הפרסומים ואת הזמן שחלף ביניהם, יחד עם גורמים נוספים, באמצעות מבחני שכל ישר. במקרה זה, המכתב השני נשלח שלושה חודשים לאחר הראשון, הרחיב את הפרסום לאנשים נוספים, והיווה מעשה לשון הרע נפרד. לפיכך, קבע בית המשפט כי שני המכתבים אינם מכילים לשון הרע זהה, והעמיד את הפיצוי על סך של 150,000 ₪. עם זאת, מאחר שבית משפט קמא התכוון לפסוק את הסכום המרבי הקבוע בחוק, שהוא 50,000 ₪, וניתן להתאים סכום זה לאינפלציה ל-140,384 ₪, הפיצוי נותר על כנו. בנוסף, בית המשפט הציע להפחית את חלקו של אריה בפיצוי, שכן היה מעורב פחות בעוולות, והורה לו לשלם 100,000 שקל, ולדני לשלם 150,000 שקל, כאשר כל סכום נפרד. אריה היה אמור לשלם לדורית הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 שקל, ואילו חלקו של דני נקבע על 15,000 שקל, כאשר שני הסכומים אינם כוללים מע"מ ומושכים ריבית. השופטים, ש' שטמר, ד"ר עדי זרנקין וד"ר מנחם רניאל, הסכימו עם ההחלטה והערעור נדחה.