ע"א 1284/92

תקציר

בסכסוך משפטי בין אב לבנו הנוגע למקרקעין, בית המשפט העליון צידד בסופו של דבר באב. התיק התמקד בהענקת זכות חכירה לא רשומה לבנו על ידי האב, שנועדה להסתיים רק אם האב ישמור על השליטה בנכס לכל ימי חייו. בתחילה קבע בית המשפט המחוזי כי על האב לרשום את הווילה על שם הבן, בתנאי שהבן הסכים שלא לנקוט בהליכים משפטיים נגד הנכס במהלך חייו של האב. עם זאת, בית המשפט העליון מצא כי המתנה מותנית וכי תנאי זה – המצאת תצהיר התחייבותו של הבן – לא קוים בתוך פרק זמן סביר. בית המשפט הבחין בין מתנה המועברת במלואה עם הרישום לבין מתנה שהיא התחייבות בלבד עד אז. במקרה זה, זכותו המחייבת של האב הועברה לבן, אך לא בוצע רישום, ולכן המתנה לא הושלמה. פסק הדין ציטט תקדימים שונים כדי להדגיש כי מתנה יכולה להיות מותנית או לשאת בנטל, כאשר האחרון נותר תקף גם אם לא התקיים, ואילו תנאי שלא התקיים יכול לבטל את המתנה. מאחר שהתחייבותו המאוחרת של הבן לא עמדה בתנאי שנקבע במקביל, המתנה לא יכלה להיחשב כתקפה, מה שהוביל את בית המשפט העליון לבטל את החיוב על האב ולפסוק לטובתו. כתוצאה מכך חויב הבן לשלם הוצאות משפט.