סע"ש 50443-12-19

תקציר

התובע, עובד הנתבעת, תבע הטבות פיצויים שונות הנובעות מהעסקתו. התובע החל לעבוד במתקן הנתבע במאי 2007 באמצעות חברה אחרת, אך המשיך לעבוד באותו מתקן עד לפיטוריו באוגוסט 2018. נקודות המחלוקת העיקריות היו הוותק של התובעת, שהנתבעת לא הכירה בו במלואה, וחוקיות הסדר השעות הנוספות, שלטענת התובעת אינו תקף. בית המשפט פסק לטובת התובע ברוב הסעיפים. נקבע כי יש לספור את הוותק של התובע ממועד תחילתו הראשוני בשנת 2007, דבר המזכה אותו בתוספת פיצוי בגין פדיון חופשה ודמי הבראה. באשר להסדר השעות הנוספות, מצא בית המשפט כי התוספת הגלובלית לשכרו של התובע היא ריאלית ותואמת את החוק, אך על הנתבעת לשלם לתובעת בגין שעות נוספות החורגות מהגדרת ההסדר. התובעת חייבת 9,011 ₪ בגין שעות נוספות אלו, המחושבות לפי 147 ₪ לחודש עבור 61.3 חודשי עבודה. השופטת דחתה את תביעת התובע לפיצוי בגין הגעה מוקדמת למשמרות, קבעה כי היא בלתי סבירה וקיבלה את גרסת הנתבע לאירועים. התובעת תבעה גם פיצויים בגין הפרשות לפנסיה ולגמל, אך השופטת דחתה טענה זו באופן חלקי מחוסר ראיות. התובע זכאי לסך של 1,193 ₪ בגין הפרשות חסרות לקרן השתלמות הנובעות מדמי הבראה. השופטת פסקה לטובת תביעת התובעת להחזר הוצאות נסיעה, והורתה לנתבעת לשלם 5,823 ₪, שכן סכום ההחזר הנוכחי לא כיסה את הוצאותיה בפועל של התובעת. השופטת גם הסכימה עם התובע כי פיטוריו היו שלא כדין, שכן לא ניתן לו שימוע הוגן. התובעת הייתה זכאית לפיצוי בסך 20,000 ₪ בגין כך. לבסוף קבע השופט כי הנתבעת הפרה את חוק הגנת השכר בכך שלא כללה פרטים ספציפיים בתלושי השכר ופסק על כך פיצוי בסך 5,000 שקל. כמו כן חויב הנתבע לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסך 11,000 ₪. ההחלטה התקבלה ביום 18.9.2023, עם זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 יום.