ת"א 3090/04

תקציר

המקרה בבית המשפט עוסק בעורך דין תובע שטען כי עבד על פרויקט במשך שנים רבות מבלי לקבל תשלום. התובעת עבדה על הפרויקט מראשיתו, שתדלה ויצרה את הקשרים הדרושים להגשמת חלום הפרויקט. תקופת העבודה הראשונה, שנמשכה עד שהצטרפה אליו עורכת דין נוספת, עו"ד אוולין, נעשתה על בסיס פרו בונו, מתוך הבנה שאם הפרויקט יצליח, התובע יפוצה. תקופה זו באה לאחר תקופה נוספת, במהלכה המשיכו התובעת ועו"ד אוולין לפעול יחד לקידום הפרויקט והוכרו רשמית כיועצים משפטיים לעמותה המנהלת את הפרויקט. עבודתם בתקופה זו נשאה פרי, והפרויקט אושר. מערכת היחסים בין עורכי הדין לבין האגודה התנהלה על ידי מספר הסכמים, ביניהם הסכם בעל פה, החלטה בכתב של האגודה והסכם שכר טרחה. הסכם שכר הטרחה קבע כי עורכי הדין יקבלו מהאגודה סך של 2% מעלות הפרויקט. עם זאת, בטרם שולם שכר הטרחה, פוטר התובע בפתאומיות. הנתבעים טענו כי התובע פוטר בשל ביצועים גרועים, אך בית המשפט מצא את טענותיהם לא משכנעות, מה גם שרוב טענות הנתבעים התייחסו לתקופה בה התובע עבד על הפרויקט למעלה מעשר שנים, ולא הועלו נגדו טענות בתקופה זו. בית הדין הגיע למסקנה כי הפיטורים נועדו בראש ובראשונה לחסוך כסף לנתבעים. מאחר שהתובע תרם תרומה משמעותית למימוש הפרויקט בשלבים הראשונים, קבע בית המשפט כי הוא פוטר שלא כדין וזכאי לשכר טרחתו. עם זאת, מאחר שהתובע לא עבד בפרויקט מאז פיטוריו, קבע בית הדין כי חייבים לו 87% ממלוא הסכום שנקבע בהסכמים, המחושב ממועד פיטוריו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. כמו כן חויבו הנתבעים לשלם לתובע 2,500 ₪ כהוצאות, כולל שכר טרחת עורך דין.