ע"א 252/86

תקציר

במקרה זה התייחס בית המשפט לחישובי פיצויים לנפגע לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ההחלטה דרשה קביעה דקדקנית של ההשתכרות הפוטנציאלית של הנפגע ללא התאונה, תוך התחשבות בכל הפרש בין השתכרות זו לבין השתכרותו לאחר התאונה, לפני החלת תקרה המבוססת על שילוש השכר הממוצע. המערער סבל משבר ברגלו, שהוביל לניתוחים והותיר ציוד רפואי ברגלו, וכתוצאה מכך נגרם לו נכות אורתופדית. המחלוקת נסבה על היקף הליקויים הללו, כאשר המערערת טוענת לאחוז גבוה יותר והמשיבה מערערת על כל נכות קבועה הקשורה לחומרה. בית המשפט דבק בממצאי המומחה הרפואי, פסק 5% נכות לצמיתות והפחית את הנכות הזמנית מ-10% ל-5% בשל בחירתו של המערער שלא להסיר את החומרה – החלטה שבית המשפט ראה לה סבירה. נותחו עקרונות משפטיים למזעור נזקים, תוך הדגשה כי על הנפגעים לנקוט אמצעים סבירים למזעור נזקים, אך אינם מחויבים ליטול סיכונים מהותיים כגון ניתוחים, אלא אם כן הם מהווים סיכון מינימלי ותועלת משמעותית. בסופו של דבר, בית המשפט הפחית את פיצויו של המערער בשל סירובו לעבור ניתוח בסיכון נמוך שיכול היה למנוע נכות נוספת. הערעור על אובדן השתכרות התקבל, והתיק הועבר להערכה מחדש. משכך, לא מצא בית המשפט בסיס לפסיקת פיצוי בגין טיפול רפואי שניתן ללא הוצאות ישירות למערערת. המשיב חויב בתשלום הוצאות בסך 5,000 ₪. השופטים בך וקדמי הסכימו, והשופט ברק נתן את ההחלטה הסופית.