ת"ט 57019-01-12

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת להסכם שכר טרחה בין תובע לנתבע המייצג נכי רדיפות הנאצים, המבקשים לקבל הטבות מהמדינה. המחלוקת נסובה סביב פרשנותו של צו המגביל את שכר הטרחה הנגבה בגין הטיפול בתביעות האמורות. לטענת התובעת, הצו המקורי, שנחתם בעת עריכת הסכם שכר הטרחה, הגביל את שכר הטרחה רק לתביעה הראשונית ולא להליכי ערעור וערעור שלאחר מכן. הנתבע, לעומת זאת, סבור כי הצו הקיף את כל ההליכים. השופט פותח ומציין כי הפרשנות המועדפת על הנאשם אינה בלתי סבירה. הם ממשיכים ובוחנים את לשון הצו ואת ההיסטוריה החקיקתית שמאחוריו, ומוצאים כי מטרת הצו הייתה להגן על אנשים פגיעים מפני עמלות מופרזות בכל ההליכים לקבלת הטבות. השופט מדגיש כי יש לפרש את החקיקה החברתית כך שתשמור על זכויותיהם של החלשים. מסקנתם היא כי הצו, עוד לפני תיקונו בשנת 2011, חל על כל ההליכים והגביל את שכר הטרחה ל-8% מההטבות, המוגבלות לחמש שנים. השופט מורה לתובע ולנתבע לחשב במשותף את הסכום המדויק החייב, תוך התחשבות בהצמדה וריבית, ולהגיע להבנה הדדית. אם פעולה זו נכשלת, כל אחד מהצדדים יכול להגיש בקשה לפסיקה בנושא. ההחלטה תתקבל ללא צו להוצאות, ושני הצדדים יקבלו העתק מפסק הדין.