ת"א 20708-06-23

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, ובהתבסס אך ורק על המידע שסופק: **ניתוח משפטי של פסק הדין בת"א 20708-06-23 פלוני נ' ישרוטל ניהול מלונות (1981) בע"מ ואח'** **מבוא:** פסק הדין עוסק בתביעת רשלנות שהגישה תובעת נגד רשת מלונות "ישרוטל" וביטוחה, בטענה כי החליקה ונחבלה בעת שהותה במלון "ישרוטל אגמים" באילת. עיקר המחלוקת נסוב סביב נסיבות התאונה, קיומה של רשלנות מצד הנתבעות, והאם התובעת הוכיחה את הקשר הסיבתי בין התאונה לנזקיה. **עקרונות משפטיים מרכזיים:** 1. **חובת זהירות:** פסק הדין דן בהרחבה בחובת הזהירות המוטלת על בעל מקרקעין (במקרה זה, המלון) כלפי אורחיו. נקבע כי קיימת אחריות מושגית בין בעל המלון לאורחיו, כיוון שהבעלות במקרקעין יוצרת זיקה לסיכונים הנוצרים בהם (סעיף 8 לפקודת הנזיקין). עם זאת, הדגיש בית המשפט כי חובת הזהירות המושגית אינה מספיקה, ויש לבחון האם הופרה גם חובת הזהירות הקונקרטית. 2. **מבחן הצפיות והבחנה בין "סכנה רגילה" ל"סכנה בלתי רגילה":** פסק הדין מבסס את דיונו על ההבחנה המקובלת בפסיקה בין "סכנה רגילה" ל"סכנה בלתי רגילה". סכנה רגילה היא כזו שאינה חורגת מהרגיל עבור המוזמן, וניתן לצפות שאדם סביר ייזהר מפניה. לעומתה, סכנה בלתי רגילה היא כזו שאין המזמין יכול להניח שייזהר מפניה, ולכן עליו לחזות את התוצאה המזיקה. במקרה זה, בית המשפט קובע כי החלקה עקב מים במקלחת או בחדר אמבטיה נחשבת ל"סכנה רגילה", ולא "סכנה בלתי רגילה" (תוך הפניה לע"א 358-56 דגני נ' סולל בונה, ע"א 417-81 רמדה נ' אמסלם, וע"א 371-90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, וע"א 683-77 ברוק נ' עיריית תל-אביב-יפו). 3. **נטל ההוכחה והשכנוע:** פסק הדין מתייחס גם לנטל ההוכחה. נקבע כי התובעת, שהיתה לבדה בחדר המקלחת, היא הגורם היחיד שיכול לדעת מה ארע ולהביא ראיות לכך. לפיכך, לא ניתן להעביר את נטל הראיה לנתבעות רק בטענות בעלמא, גם אם אלה נטענות על ידי מומחה (הבעל). יש צורך בראיות ממשיות כדי להטיל חבות על הנתבעות (תוך הפניה לע"א 462-20 אטיאס נ' בובליל). 4. **אשמה תורמת:** הנתבעות טענו לאשמה תורמת מכרעת מצד התובעת. עם זאת, בית המשפט דחה למעשה את טענת הרשלנות של הנתבעות, ולכן לא נדרש להכריע באופן מעשי בטענת האשמה התורמת. אם כי, ניתן לראות את ההתייחסות לכך שהתובעת לא נקטה אמצעי זהירות סבירים (כמו ייבוש עצמה או שימוש במגבת) כבסיס עקיף לטענה זו. 5. **עדות יחידה של בעל דין:** הנתבעות העלו טענה בדבר חוסר אמינות עדותה של התובעת, בהיותה עדות יחידה של בעל דין, אשר לא היתה עקבית. בית המשפט קיבל טענה זו כבסיס מרכזי לדחיית התביעה, תוך שהוא מצביע על סתירות וחוסר בהירות בגרסתה של התובעת. **חידושים משפטיים (במסגרת הנתונים):** בעוד שהפסיקה אינה מציגה חידוש משפטי פורץ דרך, ניתן להצביע על ההדגשים הבאים: 1. **יישום הלכת "סכנה רגילה" לחדר מקלחת במלון:** פסק הדין ממשיך ומיישם באופן קפדני את ההבחנה בין סכנה רגילה לבלתי רגילה, וקובע כי החלקה במקלחת עקב מים היא סכנה רגילה. הדבר מחזק את העמדה כי במקרים מסוג זה, עולמה של התובעת מחמיר במיוחד בהוכחת רשלנות פעילה של הנתבעת, מעבר למצופה באופן שגרתי משימוש במקום כזה. 2. **החשיבות הקריטית של עקביות גרסת התובע:** הדגש ששם בית המשפט על חוסר העקביות בגרסת התובעת, ועל חוסר יכולתה להסביר באופן מניח את הדעת את סיבת הנפילה (האם החלקה, האם "עפה", האם בגלל מים), מחזק את העיקרון שעל התובע להציג גרסה עקבית ומהימנה של האירועים, ובפרט כאשר מדובר בתאונה שאין בה גורם חיצוני נראה לעין. 3. **מגבלות "מומחה בטיחות" מטעם בן משפחה:** פסק הדין מטיל ספק רב באמינות וביסוס חוות דעת של מומחה בטיחות (בעלה של התובעת) אשר לא ביצע בדיקות ממשיות בשטח, וזאת על אף שהוא עצמו הגיע לזירת האירוע וצילם תמונות. הדבר מדגיש כי חוות דעת מקצועית צריכה להתבסס על בדיקות אובייקטיביות ולא רק על התרשמות או השערות בדיעבד. 4. **הבחנה בין "החלקה" ל"נפילה" והיעדר הוכחת גורם:** ההתמקדות של בית המשפט בשאלה האם התובעת אכן החליקה, או שמא "עפה" לאחור, ובאי-היכולת להוכיח את סיבת ההחלקה (מפני מים, אריחים), מובילה למסקנה שבהיעדר הוכחת גורם ממשי לנפילה, המקום בבטחה אינו מהווה עילה לתביעה. **מסקנות בית המשפט:** בית המשפט דחה את התביעה בעיקר מכיוון שהתובעת לא הוכיחה באופן משכנע את סיבת נפילתה, ולא הוכיחה קיומו של פגם או מפגע אשר גרם לנפילתה. ההתנהלות של התובעת, הכוללת גרסאות משתנות וחוסר יכולת להציג הסבר קוהרנטי לנפילתה, פגמה באמינות גרסתה. בנוסף, החלקה עקב מים במקלחת נחשבת לסכנה רגילה, אשר עליה היה על התובעת להיזהר. היעדר ראיות מובהקות לרשלנות מצד הנתבעות, לצד הקשיים בגרסת התובעת, הובילו לדחיית התביעה. **היעדר צו להוצאות:** בית המשפט בחר שלא לעשות צו להוצאות, דבר המעיד לרוב על נסיבות מיוחדות של המקרה, או על רצון להקטין את נטל הנתבעות, למרות דחיית התביעה. ייתכן שהדבר קשור לעובדה שהצדדים הגיעו להסכמות קודמות לגבי שיעורי הנכויות.