בר"ע 158/77

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על מינוי עורך דין כבורר בתיק שעניינו שלושה חוזים לבניית בית בנתניה. החוזה הראשון כלל הסכם בוררות רחב, שבית המשפט קבע כי לא הוחלף בהסכמים מאוחרים יותר. המערערת טענה כי יש להתנות את הסכם הבוררות במתן ערבות, בשל מצבה הכלכלי של החברה המשיבה. שופט בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי לבתי המשפט בישראל אין אותן סמכויות שיקול דעת כמו לבתי המשפט האנגליים להורות על הבטחת הוצאות, אך שופט בית המשפט העליון ציין כי החקיקה הישראלית אכן העניקה סמכויות כאלה. עם זאת, השופט לא נעדר סמכות להכריע בסוגיה ובמקום זאת הפנה את העניין לבורר, כפי שהוסמך על ידי החוק המקומי. השופט הסכים עם גישה זו, וציין את נטייתו החזקה של בית המשפט לקיים הסכמי בוררות. יתר על כן, הטענה כי צד הפר את החוזה הכולל את הסכם הבוררות אינה מהווה הגנה תקפה מפני בקשת הבוררות. בקשת רשות ערעור על מינוי הבורר נדחתה, והמערער חויב לשלם למשיב הוצאות בסך 3,000 לירות.