ע"א 3562/09

תקציר

הערעור מתייחס לזכותו של תלמיד ישיבה שפעל ביישוב שהתפנה, למספר מענקים כספיים לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות. התלמיד התגורר בבניין הישיבה עד חתונתו ולאחר מכן עבר לשכירות פרטית בתוך הקהילה. לאחר פינוי היישוב, ערער התלמיד לוועדת הזכאות לפי החוק, שנדחתה. לאחר מכן ערער הסטודנט לבית משפט השלום שפסק לטובתו, מה שהוביל את הוועדה לערער לערכאה הגבוהה יותר. הטענות העיקריות שהעלתה ועדת הערר נוגעות לקיומם של שלושה תנאים בחוק: האם הישיבה נחשבת למגורים, האם מגורי התלמיד בישיבה היו קבועים והאם היישוב היה מרכז חייו של התלמיד. בית המשפט פותח בדיון בתכלית החוק, שהיא מתן פיצוי וסיוע לנפגעי הפינוי, תוך התחשבות במגוון פגיעות אפשריות, והבטחת הפיצוי הוגן והולם. על רקע זה, בית המשפט בוחן מחדש את הוראות החוק הספציפיות הנוגעות למענקים הנדונים. השאלה הראשונה היא האם הישיבה נחשבת למגורים. בית המשפט מצדד בקביעתו של בית משפט קמא כי פנימייה, מטבעה, מהווה בית מגורים, וכי כל חדר בתוכה נחשב למגורים נפרדים. פרשנותו של בית המשפט נתמכת גם בכוונת המחוקק לפצות את מי שהתגורר, ולו באופן זמני, ביישוב המפונה. הסוגיה השנייה היא האם יש אלמנט של קביעות במגורי התלמיד בישיבה. בית המשפט מסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי מקום מגוריו של המשיב בישיבה היה קבוע. בית המשפט קובע כי יש לבחון את התקיימותו של תנאי זה בכל מקרה לגופו, ובמקרה הנוכחי, שהותו הארוכה של המשיב בישיבה, כמו גם המשך מגוריו בסמוך לאחר נישואיו, מעידים על אופיו הקבוע. הסוגיה השלישית היא האם היישוב היה מרכז חייו של המשיב. בית המשפט מסכים עם בחינתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית של בית משפט קמא, וקובע כי מרכז חייו של המשיב אכן היה ביישוב המפונה. בית המשפט מדגיש כי אין להבחין בין זיקתו של התלמיד לקהילה לבין זיקתו לישיבה, שכן הישיבה ממוקמת בתוך הקהילה. בית המשפט מגיע למסקנה כי התקיימו כל התנאים לפיצוי, וכי תכלית החוק מתגשמת בצורה הטובה ביותר על ידי קיום החלטת בית המשפט קמא. הערעור נדחה, אפוא, והמערערת חויבה בתשלום שכר טרחת עורך דינו של המשיב.