דנ"א 5151/10

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בעתירה לקיום דיון נוסף בפסיקה קודמת של בית המשפט העליון בנושא בעלות על קרקע ופיצויים. פסק הדין המקורי (ע"א 2281/06) דחה ערעור שהגישו בעלי קרקעות בבקשה לקבל פיצוי בגין צו סגירה שהוצא על אדמתם מכוח תקנה 125 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. בית המשפט המחוזי אף פסק נגד פיצוי בעלי הקרקע, ופירש את התקנה ככזו שאינה כוללת חובה לעשות כן. פסק דינו של בית המשפט העליון אישר החלטה זו, כאשר השופטים פרוקצ'יה וג'ובראן היוו את דעת הרוב והשופט דנציגר התנגד. דעת הרוב קבעה כי המחוקק המנדטורי השמיט במתכוון כל חובת פיצוי בתקנה 125, ואפיין אותה כהסדר שלילי. השופט דנציגר, אף שהסכים עם כוונת המחוקק, סבר כי יש לפרש את התקנה כמכילה לקונה המחייבת פיצויים. השופטים הביעו מורת רוח מהשימוש ארוך הטווח שעשתה המדינה בתקנה, אך הכירו בכך שסבירות תחולתה חורגת מתחום תיק זה. דיון נוסף בנושא נדחה אף הוא, שכן השופטים הסכימו כי הסוגיה אינה מורכבת ואינה סותרת פסיקות קודמות. בפסק הדין הודגש כי כוונת המחוקק העומדת מאחורי תקנה 125 ברורה ואין לבטלה, וכי יש להותיר את שאלת הפיצויים הספציפית לפי תקנה זו בידי המחוקק. משכך, נדחתה העתירה לדיון נוסף ולפיצויים.