סע"ש 39639-01-20

תקציר

התובעת, צביה הכספי, תבעה את עיריית אילת, מעסיקתה, על כך שלא כללה אותה בתוכנית הפנסיה התקציבית והכירה בוותק המלא שלה, ובפרט בתקופה שבין יוני 1995 למאי 1997 בה עבדה בחברה הכלכלית אילת כמחליפה זמנית. התובעת טענה כי היא הייתה צריכה להיחשב כעובדת עירייה באותה תקופה ולכן זכאית לפנסיה תקציבית ולהכרה מלאה בוותק שלה. בנוסף, התובעת תבעה פיצוי כספי בגין אי הכללתה בתוכנית הפנסיה התקציבית. העירייה טענה כי טענותיה של התובעת חסומות על פי חוק וכי היא הייתה מבוטחת כראוי בקרן פנסיה חיצונית מצטברת והוותק שלה הוכר כראוי. בית המשפט בחן את שאלת ההתיישנות ופסק לטובת העירייה. בית המשפט קבע כי טענות התובעת להשעיית תקופת ההתיישנות לפי סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות אינן משכנעות. בית המשפט ציין כי התובעת הייתה מודעת לכך שאינה מבוטחת בתוכנית פנסיה תקציבית, כפי שעולה מצהרותיה שלה ומהמסמכים עליהם חתמה. יתר על כן, בית המשפט מצא כי התובעת ויתרה על זכותה לתבוע בכך ש"ישנה על זכויותיה" ולא נקטה פעולה קודם לכן. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי התובע אינו זכאי לפנסיה תקציבית או לוותק נוסף. על פי חוקי העבודה וההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים, התובעת הייתה מבוטחת כראוי בקרן פנסיה מצטברת והוותק שלה הוכר במדויק. בית המשפט הדגיש כי התובעת הועסקה בחברה הכלכלית ולא בעירייה בתקופה הנדונה, וכי העירייה עשתה חריגה נדיבה בכך שהכירה בשנת ותק שלה. בנוסף, בית המשפט הדגיש כי התובעת חתמה על הצהרה לפיה היא מבינה שזכויותיה הפנסיוניות יבוטחו חיצונית. משכך, דחה בית המשפט את טענותיה של התובעת והורה לה לשאת בהוצאות העירייה ובשכר טרחת עורך דין, בסך 17,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום. פסק הדין העניק זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום פרסומו.