רע"א 3909/23

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין קודם. הבקשה הוגשה בעקבות מחלוקת על בעלות על בניין מגורים ביפו. המבקשים, יורשיו של מיכאל הס, טענו כי הם הבעלים החוקיים של הנכס, ואילו המשיבים, ובראשם עבד אלכרים דלק, טענו כי רכשו זכויות דייר מוגן מדייר קודם, יוסף אבו-דיה. המשיבים מסרו עדות בעל פה והסכם משנת 1980 התומך בטענתם, עליה חלקו המבקשים. בית משפט השלום פסק לטובת המבקשים, בקובעו כי אין די בעדות בעל פה לבדה כדי להוכיח את טענת המשיבים והורה על פינויים. עם זאת, בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו קיבל את ערעור המשיבים, והגיע למסקנה כי אכן היו להם זכויות דייר מוגן, בהתבסס על הראיות שהוצגו ועל הימנעותם של המבקשים מנקיטת פעולה במשך שנים רבות. לאחר מכן הגישו המבקשים רשות ערעור לבית המשפט העליון, שנדחתה. מרבית טענות המבקשים הוגדרו כטענות ערעור סטנדרטיות, ולא זוהה עיוות דין. שופט בית המשפט העליון הסכים עם גישתו של בית המשפט המחוזי, והעדיף את גרסת המשיבים לאירועים, במיוחד בשל חוסר המעש הממושך של המבקשים. משכך, נדחתה בקשת רשות הערעור, מבלי שניתן צו הוצאות כנגד המשיבים. פסק דין זה מחזק את התפיסה כי די בעדות בעל פה ובהסכמים כדי לבסס זכויות דייר מוגנות, דבר שיש לו השלכות על סכסוכי בעלות במקרקעין.