רע"א 4199/20

תקציר

בפסק דין זה מתייחס בית המשפט לבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין הוצאת היתר המצאה מחוץ לתחום לפי תקנות ישנות. בשלב הראשון, בית המשפט מפעיל את שיקול דעתו להתייחס לבקשה כאל ערעור, המאפשר בחינה מעמיקה של המקרה. הערעור נוגע למעורבותו לכאורה של צ'י מיי בקרטל, קביעה שנדחתה בעבר בשל טכניות רגולטורית ולא בשל הערכת כשרון. בית המשפט מכיר בכך שערכאות הערעור לא העריכו כראוי את היתרונות של טענות המעורבות בקרטל של צ'י מיי במהלך ההליכים הראשוניים. התיק נסוב על תקנה 500 לתקנות הישנות, המכתיבה קריטריונים להיתרי יציאה מחוץ לתחום לנאשמים מחוץ לתחום השיפוט הישראלי. ההליך כולל הוכחת "מקרה טוב שניתן להתווכח עליו", הוכחת "שאלה רצינית" המחייבת ביקורת שיפוטית, ושכנוע בית המשפט כי דיון כזה בישראל מוצדק. הראיות מצביעות על כך שהחברה הבת הייתה מעורבת יותר בקרטל לכאורה מאשר צ'י מיי, אך שאלות לגבי אחריותה של צ'י מיי כחברת אם מצדיקות דיון נוסף. בית המשפט מתייחס לדיני הנזיקין ול"דוקטרינת הישות הכלכלית האחת" מהמשפט האירופי כמסגרות אפשריות לביסוס אחריות. בעוד פסקי דין קודמים נשענו על החלטת הביטול, כעת בית המשפט מוצא עילה לחקירה נוספת. בסופו של דבר, בית המשפט נעתר לבקשה, מאפשר לתביעה שבה מעורב צ'י מיי להתקדם, ומעביר את התיק לבית המשפט המחוזי להוצאה לפועל. פסק הדין מדגיש את הצדק הפרוצדורלי, את רף הראיות הנמוך בשלב זה, ואת הצורך המשכנע לבחון את האחריות התאגידית במלואה במסגרת ההליך העיקרי.