רע"א 1475/94

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין קודם בנימוק שהזכות לדיירות מוגנת בדירה אינה נקבעת על פי הוראות צוואה, אלא על פי חוק הגנת הדייר. החוקים קובעים כללים ברורים בעניין, ובקשתו של המבקש לדיירות מוגנת על בסיס זכויות ירושה לא נענתה על ידי בתי המשפט הרגילים, החלטה שאושרה גם על ידי בית המשפט המחוזי. השאלה המרכזית האם דירה נופלת תחת דיני הגנת הדייר כנכס בירושה נענתה בשלילה על ידי בית משפט השלום, החלטה שנותרה בעינה. זאת ועוד, גם החלטת בית המשפט המחוזי כי כל בעל דירה זכאי להגיש תביעה לסילוק לפי סעיף 31(א)(3) לחוק המקרקעין נמצאה מבוססת מבחינה משפטית. משכך, נדחתה בקשת רשות ערעור על פסקי דין אלה, שכן בית המשפט לא מצא טעם להיעתר לערעור מטעמים משפטיים. פסק דין זה מחזק את התפיסה כי דיני הגנת הדייר גוברים על כל "זכויות" המוענקות בצוואה ומתווים מסגרת ברורה לקביעת הדיירות המוגנת. ההחלטה מהווה תזכורת לכך שתביעות בעלות יכולות להיות מוגשות על ידי בעלי דירות בודדים ללא הסכמת בעלי עניין אחרים, ובכך מדגישה את מורכבות זכויות הקניין במקרים כאלה.