ת"א 1794-08-07

תקציר

המחלוקת נסובה סביב הבעלות על חלקת אדמה בטייבה. התובעים, יורשיהם של עבד אל-רחים עג'מיל ומוחמד עג'מיל, טוענים כי בשנת 1946 עשו קודמיהם הסכם עם הבעלים הרשום של הקרקע, דסוקי, לפיו הם רכשו שליש מהקרקע ויש להם זכויות שוות בה. הקרקע נרשמה על שם דסוקי עד שנת 1992, אז הוענקה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים לאחר שדסוקי הוכרז נפקד. בשנת 1994 נמכרה הקרקע לרשות הפיתוח. התובעים טוענים כי הנתבעים, האפוטרופוס לנכסי נפקדים ומינהל מקרקעי ישראל, התעלמו מזכויותיהם במקרקעין ודורשים כי שליש מהקרקע יירשם על שמם. הנתבעים טוענים כי התובעים לא הוכיחו את טענתם וכי הקרקע הוקנתה כדין לאפוטרופוס ונמכרה לרשות הפיתוח. בית המשפט קבע כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם. הראיות שהציגו התובעים נמצאו בלתי מספקות, במיוחד לאור העובדה שהבעלים הרשום של הקרקע היה נפקד. השיהוי הממושך של התובעים בעמידה על זכויותיהם, שהתעורר רק לאחר שהמקרקעין הוענקו לאפוטרופוס, פעל אף הוא לרעתם. בית המשפט הדגיש כי נטל ההוכחה במקרים של נכסי נפקדים הוא על התובעים והוא גבוה מנטל ההוכחה הרגיל בהליכים אזרחיים. התובעים לא הצליחו להוכיח כי הבעלים הרשום, דסוקי, אכן נפקד, והקרקע הוקנתה כדין לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. גם מכירת הקרקע לרשות הפיתוח נמצאה כחוקית. זאת ועוד, התובעים לא הוכיחו את אמיתות ההסכם עליו התבססה תביעתם, שכן לא עלה בידיהם להציג את המסמך המקורי, ונמצא כי המסמך המצולם שהוגש צולם בשנות השישים, שנים רבות לאחר חתימתו הנטענת של ההסכם. בית המשפט דחה גם את טענות התובעים בדבר תחולתם של חוק סדר הדין האזרחי העות'מאני וחוק המקרקעין, וקבע כי הוראות סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים חלות על המקרה הנדון, כך שגם אם ההסכם היה תקף, הקרקע לא הייתה מוחזרת לתובעים עקב מכירתה לצדדים שלישיים בתום לב. לפיכך נדחתה התביעה, והתובעים חויבו לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪.