בג"צ 702/81

תקציר

העותר, בוגר משפטים מאוניברסיטת בר-אילן, סיים שנת התמחות אצל מאמן ולאחר מכן החליף מאמן מבלי להודיע על כך ללשכת עורכי הדין. בשל מחדל זה, סירבה לשכת עורכי הדין להכיר בשנה השנייה להתמחותו, בהסתמך על כלל 3 לתקנון לשכת עורכי הדין. כלל זה קובע כי מועד תחילת ההתמחות הוא מועד קבלת הבקשה בלשכת עורכי הדין, ולכן שנת ההתמחות השנייה של העותר אינה תקפה. העותר טען כי כלל זה אינו סביר ויש לבטלו. בג"ץ קבע כי הכלל אמנם נעדר שיקול דעת ואינו סביר, אך אינו מצדיק פסילה. פסק הדין הרחיב על ההבדלים בבחינת סבירותה של חקיקה מינהלית לעומת פעולות מינהליות מסוימות, כאשר החקיקה המינהלית עומדת לבחינה תיאורטית יותר עם אפשרויות רחבות יותר לבית המשפט. בעוד שתקנה 3 נמצאה בלתי סבירה בכך שלא אפשרה שיקול דעת במקרים חריגים, בית המשפט נמנע מלהחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של לשכת עורכי הדין. בנוסף, התייחסו השופטים להוראות פקודת המועצות המשפטיות וחוק לשכת עורכי הדין, שהדגישו את הצורך בפיקוח על ההתמחויות ואת הסבירות שבדרישת אישור מראש להתמחות. השופט מ' אלון הציע לשקול מחדש את כלל 3 כדי לאפשר גמישות רבה יותר במקרים חריגים. בסופו של דבר, העתירה נדחתה, מה שהוביל את העותר להפסיד שנת התמחות ולעכב את הסמכתו כעורך דין.