ע"א 1901/91

תקציר

בערעור זה ערערו שני הצדדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעניין "הסכם קומבינציה" שנחתם בשנת 1974 בין בעל הקרקע (המערערת) לבין קבלן (המשיב) על מגרש סמוך לתחנה המרכזית בתל אביב. החוזה נועד שהקבלן יקבל 90% מהשטח הבנוי בתמורה לפינוי דיירים ובניית בניינים, ואילו הבעלים יקבל 10%, עם תנאים נוספים אם הבנייה תעלה על 140% תפוסה. החלקה הוקפאה על פי חוקי התכנון העירוניים, מה שסיבך את העניינים. בשל חוסר היכולת להשיג היתרי בנייה ולהתחיל בבנייה במשך למעלה מ-12 שנה, ביקש הבעלים לבטל את החוזה ויזם פסק דין הצהרתי. הקבלן טען כי לא אירעה כל הפרה, בנימוק של אינטרס הדדי להמתין לתנאים טובים יותר. ההחלטה הראשונית של בית המשפט דחתה את טענות ההפרה אך הכירה בזכות הבעלים לבטל בשל השיהוי הבלתי סביר, והעניקה ארכה של 18 חודשים למימוש אפשרי של החוזה. הבעלים ערער וטען לסיום החוזה ללא צורך בהארכה, ואילו הקבלן סבר כי העסקה צריכה להימשך. ערכאת הערעור אישרה את זכות הביטול של הבעלים, תוך שהיא מדגישה כי הזמן שחלף ביטל את תכלית החוזה המקורי ואת כדאיותו הכלכלית. בית המשפט קבע כי הודעה מוקדמת הייתה מיותרת או שניתנה במשתמע מתוך חוסר מעש ממושך. בנוסף, דובר על השבת רכוש אך נותר בלתי מוגדר בשל היעדר ראיות על הוצאות הקבלן. בסופו של דבר, החוזה הוכרז כבטל, והקבלן חויב לשלם את הוצאותיו המשפטיות של הבעלים.