סע"ש 1842-07-21

תקציר

התובע, מטפל סיעודי שעבד אצל הנתבעות – שתי חברות סיעוד והקבלן שלהן – טען כי הנתבע השני היה מעסיקו בפועל וביקש זכויות כספיות עבור תקופת העסקתו. הנתבע הראשון העסיק את התובע במשך תשעה חודשים ולאחר מכן העביר אותו לנתבע השלישי, שהעסיק אותו למעלה מארבע שנים. התובע טען כי הנתבעת השנייה הייתה מעסיקתו משום שהיא ניהלה והפעילה את בית האבות בו עבד, הכשירה אותו, נתנה לו הוראות וציוד ופיקחה על עבודתו. מנגד, טענו הנתבעים כי הנתבעים הראשון והשלישי היו מעסיקיה של התובעת וכי הנתבעת השנייה הייתה רק משתמשת שירות. בית הדין קבע כי הנתבע השני היה מעסיקו בפועל של התובע לאורך כל תקופת עבודתו. הקביעה התבססה על מספר גורמים: שליטתה של הנתבעת השנייה בעבודתה של התובעת, היעדר פיקוח והנחיות מצד הקבלנים, הציוד וחומרי העבודה של התובעת שסופקו על ידי הנתבעת השנייה, והאופי המלאכותי של העסקתה של התובעת באמצעות הקבלנים. באשר לנסיבות פיטוריה של התובעת, מצא בית הדין כי הנתבעת השנייה יזמה את סיום העסקתה של התובעת. התובע היה זכאי לפיצויי פיטורים מלאים, שכן פוטר מעבודתו. בית הדין חישב את היקף משרתו של התובע וקבע כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך 21,733 ש"ח, בניכוי ניכויים בגין תשלומים קודמים, ובסך הכל 12,115 ש"ח. התובע היה זכאי גם להפרשות לפנסיה שלו, או להפרשות במקום הפקדות לחשבון פיקדון של עובד זר, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, דמי חגים וגמול שעות נוספות. הסכומים חושבו על בסיס שעות העבודה בפועל של התובע והתעריפים המפורטים בחוקים הרלוונטיים ובצווי ההרחבה. בית המשפט הורה לנתבעים השני והשלישי, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 60,024 ₪, כולל הפרשי הצמדה וריבית 200421. בנוסף, שני הנתבעים היו אמורים לשאת בהוצאות התובע בסך 2,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪, ביחד ולחוד.