ע"א 5225-07-12

תקציר

המערער, שותף ובעל מניות בחברה בעלת חוב לבנק המשיב וערב לחוב האמור, ערער על פסק הדין המורה לו לשלם את החוב. המערער טען כי הבנק איפשר למנהל החברה, כהן, למשוך מזומנים או לקבל אשראי על בסיס ארבעה שיקים שהופקדו בחשבון החברה ואשר הבנק ידע או היה עליו לדעת כי יחזרו. המערער טען כי רשלנות הבנק אפשרה לכהן להתחמק מהכסף ולעזוב את הארץ. בית משפט קמא מצא כי טענות המערערת היו ספקולציות שלא הוכחו וכי הבנק ערך בדיקת נאותות נאותה. נמצא כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו בגין טענת הודאתו והימנעותו וכי הבנק זכאי לחוב. ערכאת הערעור הסכימה עם ממצאיו של בית משפט קמא, וציינה כי הם מעוגנים היטב בראיות. היא הדגישה כי ערכאות הערעור כמעט שאינן מבטלות ממצאים עובדתיים של ערכאות נמוכות יותר וכי המערער לא הציג כל ראיה הסותרת את הערכות המהימנות של בית משפט קמא. זאת ועוד, המסמכים שלטענת המערער יוכיחו כי עניינו אינם רלוונטיים שכן הם מתייחסים לתקופה שחלה שנתיים לאחר האירועים הרלוונטיים. בית המשפט דחה גם את טענותיו של המערער על החלטותיו הפרוצדורליות של בית משפט קמא ואת טענותיו בדבר היקף הגנתו. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות המשיב.