ער"מ 1599-07-12

תקציר

התובעת, שהיא המערערת בתיק זה, עבדה אצל הנתבעת, המשיבה, בין השנים 2002-2007. בשנת 2011 הגישה התובעת תביעה נגד הנתבעת בגין גמול שעות נוספות, הפרשי שכר מינימום, פיצויי פיטורים ותשלומים נוספים הנובעים מיחסי עובד-מעביד. לאחר מכן הגיש הנתבע בקשה לחייב את התובע להפקיד ערבות לכיסוי הוצאותיו המשפטיות של הנתבע, אם התביעה תידחה. הבקשה נענתה על ידי הרשם, וחייבה את התובע להפקיד ערבות בסך 2500 ₪. התובע ערער על החלטה זו. בערעור נטען כי פסק הדין נוגד את התקדים שקבע בית הדין הארצי לעבודה, לפיו לא מתקיימים התנאים בהם ניתן לחייב תובע להפקיד ערבות במקרה זה. עוד ציין בא כוחה של התובעת כי בתי דין אזוריים אחרים לעבודה נמנעו מלהורות על הפקדת ערבות במקרים דומים. בנוסף, השיהוי בתביעה לא צריך להשפיע על ההחלטה בעניין הערבות אלא להילקח בחשבון בעת בחינת הראיות. עוד טען עורך הדין כי נוכח דינמיקת הכוחות בין מעסיקים לעובדים, ובהתחשב באופיים המגונן של דיני העבודה, אין ליתן לכתב הוויתור עליו חתמה התובעת כל משקל משפטי. המשיב, שייצג את עצמו, ביקש מבית המשפט לקיים את החלטת הרשם. הוא טען כי עורך דינה של התובעת מגייס עובדים זרים להגשת תביעות נגד מעסיקיהם וכי הטענות מופרכות ברובן. לאחר ששקל את הטענות, בית המשפט הכיר בכך שההכרעה בשאלה האם לחייב את התובע להפקיד ערבות כרוכה באיזון בין האינטרסים המתחרים של גישה לצדק לבין זכותו של הנתבע לכיסוי הוצאותיו אם התביעה תידחה. פסקי דין קודמים קבעו כי יש להטיל ערבות רק בנסיבות חריגות. עם זאת, בית המשפט הבחין בין המקרה הנוכחי לבין תקדימים קודמים, בשל היעדרותו של התובע מהארץ, השיהוי בהגשת התביעה וזהותו של הנתבע כאדם המתפרנס מחקלאות. בית המשפט קבע כי הסכום שנקבע בסך 2500 ₪ משקף באופן הוגן את האיזון בין האינטרסים של התובע והנתבע. לפיכך, הערעור נדחה, והתובע חויב לשלם לנתבע 2000 ₪ הוצאות משפט.