תמ"ש 26682-06-20

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב סכסוך בין שני בני זוג לשעבר שהביאו לעולם ילד משותף אך מעולם לא נישאו. לאחר פרידתם, שהתרחשה לפני לידת ילדם, התקיימו בין הצדדים יחסים מתוחים, המאופיינים בסכסוך ובחוסר שיתוף פעולה. הנתבעת, האם, עזבה את ישראל עם ילדם ועברה למדינה אחרת, דבר המקשה על התובע, האב, לקיים קשר כלשהו עם בנם. התובעת הגישה תביעה נגד הנתבעת, בטענה לניכור הורי ותבעה פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה עקב ניתוק הקשר ההורי. בית המשפט דן בהרחבה ביסודות המשפטיים של הניכור ההורי, והכיר בו כתופעה פוגענית שיש לטפל בה. נקבע כי זכויות ההורים הן זכויות יסוד ומוגנות בחוק, ותופעת הניכור ההורי מהווה פגיעה בזכויות אלה. בית המשפט התייחס למספר פסקי דין קודמים שפסקו פיצויים במקרים של ניכור הורי, והדגיש את הצורך במיגור נוהג זה. עם זאת, השופט במקרה זה פקפק בשאלה האם עוולת הפרת החובה החקוקה חלה כאן, מה גם שהטענה בדבר חטיפת הקטין הייתה צריכה להיטען בשיטת המשפט של המדינה בה מתגורר הנתבע. כמו כן, בית המשפט בחן את המושג "חוזה משפחתי", תוך שימת דגש על קיומו של קשר חוזי ייחודי בין בני זוג או בני זוג לשעבר, הכולל זכויות וחובות שונות, לרבות הזכות לקיים קשר עם ילדיו. חוזה משפחתי זה משמעו חובה לנהוג בהגינות ובתום לב, וכל הפרה של חובה זו עלולה לגרור אחריות. בסופו של דבר, הטענה לניכור הורי נדחתה. בית המשפט מצא כי התובע לא מיצה את כל האפשרויות לקיים קשר עם בנו ולא הוכיח כי הנתבע פעל בזדון או בחוסר סבירות. אשמתו התורמת של התובע נחשבה משמעותית, מה שהוביל את בית המשפט לפסוק לטובת הנתבעת. בנוסף, ציין בית המשפט כי נזקי עוגמת נפש אינם מפוצים בדרך כלל בסכומים גבוהים, ותביעת התובע לדמי בדיקת סיווג רקמות לא התקבלה, שכן הוצאות אלו נחשבו לחלק מההוצאות המשפטיות של הליך הבדיקה. משכך, נדחתה תביעת התובעים, והם חויבו לשלם לנתבע הוצאות בסך 45,000 ₪.