ע"א 209/65

תקציר

פסק דין זה סובב סביב שתי שאלות עיקריות: גובה הפיצוי המגיע למשיב, שבעלה נהרג בתאונת דרכים, וחלוקת האחריות בין הנתבעים. השאלה הראשונה נוגעת לפוליסת הביטוח שבידי הנתבעים והאם היא מכסה את המקרה הנוכחי. הפוליסה אינה כוללת כיסוי לעובדים שנפגעו במהלך עבודתם, אך המנוח לא היה חייב לנסוע ברכב המפעל ולא עבד בעת התאונה. לכן, פוליסת הביטוח אכן מכסה מקרה זה. לאחר מכן, דן בית המשפט בסכום ששולם לתובעים על ידי המערערת על בסיס פוליסת ביטוח חיים מיוחדת והאם יש לנכות אותו מסכום הפיצוי. בית המשפט פוסק לטובת התובעים וקובע כי התשלום אינו גמלה ואין לנכותו. השאלה המרכזית היא תלותה של המשיבה הראשונה בבעלה המנוח. המערערת טוענת, כי מאחר שהמשיבה ממשיכה להתגורר בקיבוץ ומקבלת ממנו את כל צרכיה, כפי שעשתה לפני מות בעלה, לא נגרם לה כל הפסד והיא אינה זכאית לפיצויים. בית המשפט מכיר בחובתו של בעל לפרנס את אשתו, גם אם היא חברה בקיבוץ, וכי קיימת מידה מסוימת של תלות הדדית בין בני זוג בחברה הקיבוצית. למרות שהתלות הכלכלית של בן זוג בקיבוץ אינה ברורה כמו במשפחה מסורתית, היא עדיין קיימת. בית המשפט קובע כי המשיבה זכאית לפיצויים, שאינם צריכים להתבסס על האפשרות שתעזוב את הקיבוץ. במקום זאת, עליה לשקף את אובדן זכותה החוקית למזונות בעקבות מות בעלה ואת האובדן הישיר של פרנסתו. באשר לסכום הפיצוי, בית המשפט משתמש בהפסד המשוער של L.150 חודשי מתוך הכנסה של L.500 לחודש במשך עשר שנים. בית המשפט בוחן גם את השווי האמיתי של עבודתו של המנוח, הגבוה מהכמות שנרשמה ברישומי הקיבוץ. למרות שהנתונים המדויקים הנדרשים לחישוב זה אינם זמינים, בית המשפט מוצא את הסכום המשוער אליו הגיע בית המשפט המחוזי כמתאים. השופט קיסטר מציע גישה שונה, המתמקדת בתלות ההדדית המינימלית בין בני זוג בקיבוץ. לדבריו, המשיבה זכאית לפיצויים משום שהיא יכולה לתבוע מזונות מבעלה בכל עת. הנשיאה מסכימה עם קביעותיהם של השופטים האחרים, אך מוסיפה כי יש להסיק באופן סביר את תלותה של המשיבה בבעלה ואינה נשללת מעצם חברותה בקיבוץ.