ת"א 22568-01-17

תקציר

השופטת מצאה כי גרסתה של התובעת לאירועים סבירה יותר מזו של הנתבעים, ולכן קיבלה את התביעה העיקרית בחלקה, ודחתה את התביעה שכנגד. השופט מצא את עדויות הנתבעים בלתי עקביות, והתמקד בטענותיהם שלהם, בעוד גרסת התובע הייתה קוהרנטית ונתמכה בראיות חיצוניות. באשר להיקף העבודה והתמורה המוסכמת, קיבלה השופטת את טענות התובע, וקבעה כי הנתבעים לא הביאו ראיות מספיקות לתמיכה בגרסתם הסותרת לאירועים. השופט קיבל גם את גרסת התובע באשר לסכומים ששולמו, וקבע כי הנתבעים שילמו סך של 72,000 ₪, למרות טענותיהם השונות בעניין זה. מכיוון שהמחיר המוסכם היה 142,180 שקל, היתרה הייתה 70,180 שקל. השופטת קבעה כי הנתבעים הפרו את ההסכם, שכן התובעת השלימה כמעט את כל העבודה, למעט עבודות צנרת שנותרו בלתי גמורות עקב אי תשלום הנתבעים. הנתבעים טענו כי קיימים ליקויי בנייה, אך השופטת דחתה זאת, שכן לא הביאו ראיות מספיקות, וטענותיהם לא נתמכו בחוות דעת מומחה או בצילומים בזמן אמת. בנוסף, הנתבעים לא מסרו חשבוניות בגין הסכומים ששילמו לכאורה לצורך תיקון ליקויים אלה. השופט מצא ספק אם בוצעו תיקונים כלשהם, ודחה את טענות הנתבעים בדבר עוגמת נפש. כמו כן, לא הייתה מחלוקת כי התובע לא היה קבלן רשום, ועל כן עבר על החוק בכך שביצע את העבודה. עם זאת, מאחר שלנתבעים לא נגרמו נזקים הניתנים להוכחה, ונוכח אשמתם בכך שלא וידאו שהתובע הוא קבלן רשום, קבעה השופטת כי אף שהחוזה אינו חוקי, אין סיבה לפטור את הנתבעים מתשלום לתובע. עם זאת, השופט קבע כי על הנתבעים לשלם רק 80% מיתרת החוזה, שהסתכמה ב-41,744 שקל, בשל אי חוקיות החוזה. השופטת גם הורתה לנתבעים לכסות את שכר טרחת התובע, שהסתכם ב-9,000 שקל, והקציבה להם 30 יום לביצוע התשלום.