עפ"ג 33120-05-11

תקציר

גזר הדין הנדון נובע ממקרה בו הורשע המערער בשיבוש הליכי משפט, היזק בזדון והתעלמות מרמזור אדום בעת נהיגה. המערער הודה באישומים המתוקנים והורשע בהתאם. עם זאת, בערעורו טען המערער כי הודאתו לא הייתה מפורשת ולא הייתה צריכה להיות הבסיס היחיד להרשעתו, מה גם שעורך דינו דאז קיבל ייצוג רק ביום הדיון. עוד טען המערער כי הודאתו הייתה מבלבלת וניתנה תחת לחץ. המשיב, לעומת זאת, טען כי ההודאה תקפה, שכן הסנגור אישר את ההסדר, ובית המשפט קיבל אותו. השופטים בחנו בקפידה את ההליכים בערכאה הנמוכה יותר והסכימו כי דבריו של המערער אינם ברורים דיים כדי לשמש בסיס להרשעה. עם זאת, הם הדגישו כי הסכמת הסנגור וקבלת ההודאה על ידי בית המשפט היו משמעותיות. למערער ולעורך דינו היו הזדמנויות רבות לחזור בהם מההודאה או להעלות התנגדויות במהלך הדיונים הבאים, אך לא עשו כן. השופטים הגיעו למסקנה כי הטענה בדבר ההודאה הועלתה כעת רק משום שהמערער לא היה שבע רצון מעונשו ולא בשל אי הבנה של ממש. באשר לגזר הדין עצמו טען המערער כי בית משפט קמא לא שקל את ניסיונותיו לפנות לשירות המבחן וכי המשיב לא כיבד הסדר טיעון. המשיב טען מנגד, כי העונש היה מתון בהתחשב באופי העבירות ובעברו הפלילי המשמעותי של המערער. השופטים הסכימו עם המשיב וציינו כי אי שיתוף הפעולה של המערער עם שירות המבחן הביא להיעדר תסקיר וכי המשיב פעל בהתאם לתנאי הסדר הטיעון. עוד הדגישו כי העונש שהטיל בית משפט קמא היה סביר ולא חמור מדי, בהתחשב במכלול הנסיבות הרלוונטיות. בסופו של דבר החליטו השופטים לדחות את הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין. הם הדגישו את חומרת הפגיעה בעשיית צדק ואת הצורך לשמור על טוהר המידות של מערכת המשפט. המערער חויב להתייצב ולהתחיל לרצות את עונשו, שכלל ארבעה חודשי מאסר בפועל, שישה חודשי מאסר על תנאי, פסילת רישיון לשישה חודשים ותשלום של 2,000 ₪ לאוצר המדינה.