עב"ל 10166-01-21

תקציר

בפסק הדין בחן בית הדין את הטענות והראיות שהוצגו בתיק בדבר הכרה בליקוי בצוואר כפגיעה בעבודה על פי תיאוריית המיקרוטראומה. חרף ממצאיו של מומחה רפואי כי תנאי העבודה של המשיב – ובפרט שמירה על תנוחה לא נוחה – תרמו לליקוי, היה על הערעור להתקבל משום שלא התקיימו דרישות החוק למיקרוטראומה. בית המשפט הסביר כי על מנת שפציעה תתאים תחת מיקרוטראומה, חייבת להיות עדות לתנועות חוזרות, זהות במהותן, המשפיעות על אזור מוגדר בגוף לאורך תקופה משמעותית. במקרה זה, הן העדויות והן ראיות הווידיאו הצביעו על כך שעבודתו של המשיב כללה מיקום סטטי ולא תנועות חוזרות. המומחה הרפואי אישר כי הפגם בצוואר נבע מתנוחה סטטית זו, שאינה מתאימה להגדרת מיקרוטראומה. משכך, קבע בית הדין כי אין תשתית עובדתית מספקת לסווג את ליקוי הצוואר כפגיעה בעבודה במסגרת החוק הקיים. ההחלטה מדגישה את דבקותו של בית המשפט בהגדרות משפטיות ובפסיקה מבוססת, ומדגישה כי כל הרחבה של תיאוריית המיקרוטראומה כך שתכלול פגיעות הקשורות ליציבה היא באחריות המחוקק. למרות שהכיר בתוצאה הלא נוחה – שבה הוכר הקשר הסיבתי אך לא המעמד המשפטי לפגיעה בעבודה – הדגיש בית הדין את הצורך בפעולה חקיקתית כדי לעדכן אולי את דיני נזקי העבודה ואת סיווגי המחלות. הערעור התקבל ללא צו להוצאות, וההחלטה משקפת את מגבלותיה של הרשות השופטת בפרשנות חוקים קיימים, תוך קריאה לביקורת חקיקתית להגדרות כוללניות יותר לאור קידום הידע.