ע"א 1886/97

תקציר

במקרה דנן, בחן בית המשפט יחסים הקשורים לעסקת שיקים שנויה במחלוקת בה היו מעורבים המשיב, המערער וצד שלישי בשם אריק. המשיב מסר את השיק לאריק, אשר מילא את הסכום והעביר אותו למערערת. המערערים תבעו פירעון, וטענו כי הם מחזיקים לגיטימיים בשיק. בית משפט השלום המקורי פסק לטובת המערערת, בקובעו כי המשיב היה מודע לשימוש המיועד של אריק בשיקים והסכים לעסקאות. גם אם אריק חרג מסמכותו או ביצע תרמית, נמצא כי המערער, שפעל בתום לב, הוא מחזיק ראוי לפי פקודת השטרות. בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו וקבע כי לא ניתן לראות במערער מחזיק ראוי בשל מקורו המזויף של השיק. עם זאת, בית המשפט העליון, בראשות הנשיא א' ברק, החזיר על כנו את החלטת בית משפט השלום. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שחרף עניין המרמה הראשוני, המערערת הייתה צד רחוק בעסקה בשל היעדר קשר משפטי ישיר עם המשיב. מרחק זה הצדיק הכרה במערערת כמחזיק ראוי, תוך הדגשה כי נורמות משפטיות צריכות להעדיף מציאות עסקית על פני זיקה פורמלית. משכך, התקבל הערעור, בו הוכרז המערער כזכאי לפירעון, ופסק להם הוצאות משפט בסך 10,000 ₪, תוך דחיית טענות הגנתו של המשיב הקשורות למעשיו של אריק.