ת"א 22593-02-19

תקציר

התובעים חתמו עם הנתבעת על הסכם לרכישת דירה בשנת 2012, כאשר מועד המסירה החוזי הוא יוני 2014. בעקבות עיכובים וביטול ההסכם שלא כדין על ידי הנתבעת, חתמו הצדדים בשנת 2014 על נספח, הקובע מועד מסירה חדש לאוגוסט 2016. הדירה נמסרה לתובעים במרץ 2018, מה שהוביל אותם להגיש תביעה לפיצויים. בית המשפט קבע כי המועד הקובע לחישוב האיחור הוא אכן אוגוסט 2016. השופטת הסכימה עם התובעים כי הנתבעת קבעה באופן חד צדדי מועדי דחייה בלתי סבירים בעקבות צווי שינוי, וכי ניתן לנכות מתקופת האיחור 59 ימים קלנדריים בלבד. בהתחשב בתקופת החסד, העיכוב עלה על 60 יום, ויש לחשב את תקופת העיכוב מאוגוסט 2016. התובעים זכאים לפיצוי סטטוטורי בסך 230,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, בגין איחור המסירה. בנוסף, התובעים ביקשו פיצוי מוסכם בגין הפרה יסודית של החוזה, אך מאחר שהשיהוי היה נמוך מ-18 החודשים שנקבעו בחוזה, טענה זו לא צלחה. עוד ביקשו התובעים פיצוי בסך 53,922 ₪ ששולמו בגין שינויים בדירה, אשר הנתבע התחייב שלא לגבות מהם בגינו, ובית המשפט פסק לטובתם. בנוסף, פסק בית המשפט לתובעים 30,000 ₪ כפיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה עקב האיחור המשמעותי במסירת הדירה. הנתבע חויב לשלם לתובעים סך של 323,922 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט. כל הסכומים היו אמורים להיות משולמים בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, שניתן בפברואר 2022.