עמש"מ 212/09

תקציר

פסק הדין מתייחס לפרשנותם של סעיפים 10(5) ו-10(6) לחוק הגמלאות ולחוק המשמעת, בדבר הכרה בתקופות השעיה כתקופות שירות לצורך חישוב פיצויי פיטורים. שגה בית הדין בכך שפירש את תכלית ההוראות העונשיות שבחוק הגמלאות, ונתן פרשנות רחבה ומקלה לסייג שבסעיף 10(6), המונע הכרה בתקופת השירות כאשר קיים קשר בין עילת ההשעיה לבין עילת הפיטורים. בית המשפט מצא כי תכליתו העיקרית של חוק הגמלאות היא חברתית, אך היא כוללת גם היבטים עונשיים, ועל כן יש לפרש את החריג שבסעיף 10(6) בראש ובראשונה לאור תכליתו העונשית של החוק. באשר למצבים בהם חל הסייג שבסעיף 10(6), קבע בית הדין כי שגה בית הדין בקובעו כי פיטורי המשיב אינם קשורים לסיבות להשעייתו. הסייג שבסעיף 10(6) מחייב רק אחת מנימוקי ההשעיה לחול כדי לשלול את ההטבה, ואכן כך היה כאן. זאת ועוד, בניגוד לקביעת בית הדין, ההיבט המיני בהתנהלותו של המשיב לא היה היבט שולי בהרשעתו, אלא היבט מרכזי ודומיננטי. לפיכך, הערעור מתקבל, החלטת בית הדין מבוטלת, ונקבע כי לבית הדין לא הייתה סמכות לדון בעתירת המשיב. המשיב יישא בהוצאות המערערת בסך של 4,500 ₪.