עע"מ 4589/18

תקציר

פסק הדין מתייחס לטענת המערער לקדימות בדיור הציבורי בתל אביב. המערערת, אם חד הורית המעוניינת בקרבה לילדיה, טענה להשמה מזורזת בשל זמן ההמתנה הממושך שלה. עם זאת, בית המשפט אישר את החלטת המשיב, תוך שהוא מציין תקדים משפטי לפיו חלוקת הדיור הציבורי חייבת להתנהל באופן שוויוני, בהתחשב בגורמים סוציו-אקונומיים רבים ובמגבלות תקציביות. הדיור הציבורי הוא משאב מוגבל, הדורש הקצאה זהירה על ידי המשיב בהתאם לצורך. בית המשפט הדגיש את היעדר הליקויים המשפטיים בהחלטת המשיב, וציין כי התערבות נדרשת רק במקרים של טעויות משפטיות משמעותיות, שלא באו לידי ביטוי כאן. בית המשפט הכיר בצרכיה האמיתיים של המערערת אך ציין כי הצעת דירה חלופית בפרדס חנה, אף שאינה אידיאלית, היא סבירה בשל מיעוט הדיור בתל אביב. זאת ועוד, תביעתה של המערערת לדמי השתתפות רטרואקטיביים בדמי השתתפות בדמי שכירות נעדרה ראיות ממשיות, שכן לא עלה בידיה להוכיח את זכאותה לדיור ציבורי משנת 1999. בית המשפט ציין כי הדרישה הפרוצדורלית להוכיח מיצוי כושר השתכרות אינה מגבילה שלא כדין. למרות קשיחותו, הוא מספק סטנדרט עקבי להבטחת הקצאה הוגנת. המשיב גילה הגינות בכך שהעניק בסופו של דבר למערערת זכאות לדיור ציבורי. הטבות רטרואקטיביות פוטנציאליות היו מעמיסות על המשאבים עוד יותר, ומשפיעות על אחרים נזקקים. משכך, בית המשפט לא מצא פגם בהליך קבלת ההחלטות המאוזן של המשיב. בסופו של דבר, הערעור נדחה, תוך שהוא מאשר את פסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר, ללא הוצאות שנפסקו כנגד המערער.