דב"ע לד/30 - 3

תקציר

פסק הדין עוסק במחלוקת על תנאיו של הסכם קיבוצי ותחולתו על שני עובדים לשעבר, משה עזריה ואלישע פלד, שעזבו את מקום עבודתם לפני חתימת ההסכם אך לאחר מועד כניסתו לתוקף. המעסיקה טענה כי ההסכם אינו "הסכם קיבוצי" כהגדרתו בחוק, שכן הוא לא נחתם על ידי ארגון עובדים, ואין להחילו רטרואקטיבית. בנוסף, טען המעסיק כי מועצת העובדים שחתמה על ההסכם לא ייצגה את העובדים, וכי אזריה ויתר על זכויותיו בחתימה על מכתב פיטורים. בית המשפט קבע כי ההסכם אכן היה הסכם קיבוצי, שכן ההסתדרות, ארגון עובדים מוכר, הייתה צד לו, למרות שההסכם נחתם על ידי מועצת עובדים כאורגן של ההסתדרות. היא אישרה את תחולתם הרטרואקטיבית של הסכמים קיבוציים, והדגישה כי הכוונה העומדת מאחוריהם היא לשמור על יחסי עבודה תקינים וכי תחולת ההסכם אינה נקבעת על ידי חברות יחידה בארגון עובדים אלא על פי תנאיו וחוק הסכמים קיבוציים. בית הדין דחה גם את הטענה כי מועצת העובדים אינה נציגת העובדים, בקובעו כי המועצה פועלת מטעם ההסתדרות וכי "חברות" אישית אינה אמת מידה להחלת הסכם קיבוצי. כמו כן, בית המשפט קבע כי אזריה לא ויתר על זכויותיו, שכן המכתב עליו חתם קדם להסכם הקיבוצי ולא היווה ויתור ביודעין ובדיעבד. בסיכומו של דבר, קיבל בית הדין את החלטת בית הדין האזורי, דחה את ערעור המעסיק והורה להם לשלם הוצאות ושכר טרחה למשיבים.