עמ"ש 41825-10-22

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה היא האם פעולותיה המשפטיות של האם נעשו כדין, בהתאם לחוק הירושה. השופט סבור שאכן כך היה. ראשית, אין חולק כי צוואות האב והאם הן משותפות והדדיות, וכי על פי צוואת האב, האם יורשת ראשונה, ולאחר מכן את הילדים כיורשים משותפים. כמו כן, אין חולק כי שני תצהירי ההסתלקות של האם נעשו כדין, וכי די בתצהיר הראשון, תצהיר כללי, מבחינה פרוצדורלית. התצהיר השני, שהתבקש על ידי הרשם לענייני ירושה, נתפס כמיותר אך אין בו כדי לשלול את לגיטימיותו של התצהיר הראשון. מבחינה מהותית מציינת השופטת כי על פי החוקים הרלוונטיים, הסתלקותו הכללית של היורש הראשון מבטלת את ההוראה בצוואה לטובתו. מאחר שהאם, כיורשת הראשונה, ביצעה הסתלקות כללית כדין, תנאי הירושה של היורש השני אינו מתקיים, ויש לראות את הצוואה בטלה. לאחר מכן יחולק העיזבון לפי כללי הירושה, למעט בן הזוג שנפטר. השופט מתייחס גם לאפשרות לפרש את החוק כך שיכלול את היורש השני כמחליף לראשון, אך בסופו של דבר שולל פרשנות זו בשל השלכותיה הרחבות, שאינן נתמכות בחוק. השופטת מדגישה כי בצוואת האב הוגדרה האם כיורשת הראשונה, ואחריה הילדים, ומאחר שהאם אינה מעוניינת עוד לרשת, הסתלקותה המשפטית, כפי שמתיר החוק, מבטלת את כוונותיו של האב. החוק מתיר ליורש הראשון לעשות כרצונו בירושה, ולכן פעולותיה של האם, לרבות מתן מתנה או משיכת הירושה, הן חוקיות והן אינן מסכלות את רצון האב. השופט מסכם כי באחריות המצווה להבהיר את כוונותיו לגבי האפשרות שהיורש הראשון יעזוב, ומציע כי המחוקק יוכל לאמץ תקנות ברורות יותר. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והבטוחות חוזרות למערער.