ת"א 42110-04-13

תקציר

התובעת, עירייה, הגישה תביעה בדרישה שהנתבע יפנה חלקת קרקע המיועדת לצורכי ציבור, שכן הוא מחזיק בה שלא כדין. הנתבע טען כי יש לו סמכות על הקרקע, בין אם במשתמע ובין אם בדרך של ביטול הסמכות, וביקש פיצוי על השקעותיו בקרקע אם יפונה. בית המשפט פסק לטובת התובע, בקובעו כי החזקתו של הנתבע במקרקעין היא רשות מכללא, הניתנת לביטול בכל עת, ואינה מקנה לו זכויות בלתי חוזרות בקרקע, במיוחד בהיותה קרקע ציבורית הדרושה לגן ציבורי. לפיכך, הייתה לתובע הזכות לדרוש את פינוי הנתבע. באשר לבקשת הנתבע לפיצויים, הסכים בית המשפט להתנות את הפינוי בכך שהתובע יפצה את הנתבע בגין השקעותיו במקרקעין, בהתחשב בתקופת החזקתו הממושכת (16-21 שנים), הסתמכותו על שתיקת התובע, העובדה שבית המגורים סיפק קורת גג לו ולמשפחתו, וידיעתו ושתיקתו של התובע על החזקה. סכום הפיצוי נקבע על 230,000 ₪, שישולמו על ידי התובעת לנתבעת במועד הפינוי, שנקבע ל-90 יום מיום פסק הדין. עוד נקבע בפסק הדין כי לא יינתן צו להוצאות, בהתחשב בתמורה להשקעות.