תמ"ש 32006-04-12

תקציר

התובעת, שהייתה נשואה לנתבעת כ-10 שנים, טענה כי הדירה בה התגוררו, שנרכשה על ידי הנתבע טרם נישואיהם, נרכשה במשותף ולכן שייכת לשניהם בחלקים שווים. לחילופין, טען התובע כי הייתה כוונה לחלוק את הדירה. הנתבעת הכחישה את טענות התובעת וטענה כי הדירה היא שלה בלבד. הדירה נרשמה על שם הנתבע בלבד, והרישום לא שונה במהלך הנישואין. התובעת לא השקיעה ברכישת הדירה או בתשלום המשכנתא, אשר שולמה באופן בלעדי על ידי אבי הנתבע לאורך כל תקופת הנישואין. ההשקעות היחידות שבוצעו בדירה במהלך הנישואין היו הוספת מרפסת והתקנת תנור חימום, שהסתכמו יחד בלא יותר מ-35,000 ₪, מחציתם חלקה של התובעת. החשבונות לתחזוקת הדירה נרשמו על שם שני הצדדים, אך אין בכך כדי ליצור זכויות בדירה עצמה. הנסיבות אינן תומכות בטענת התובע כי הייתה כוונה לחלוק בדירה. הדירה נרשמה על שם הנתבע, התובע לא כיוון את צעדיו הכלכליים להבנה שהדירה שייכת גם לו, והמשברים שליוו את הנישואין מעידים כי הנתבע לא התכוון לחלוק את הדירה עם התובע. אין די בציפייה ובתקווה של התובע כי הדירה משותפת כדי להוכיח כוונה כזו. לפיכך, קבע בית המשפט כי הדירה היא רכושו הבלעדי של הנתבע. התובעת תבעה גם מחצית מיתרת חשבון הבנק המשותף, וכן חלוקת מטלטלין וזכויות נוספות שנצברו במהלך הנישואין, כגון זכויות סוציאליות, כספים בקופות גמל וקרנות פנסיה. הצדדים הסכימו לחלק זכויות אלה שווה בשווה. בית המשפט קבע כי כל צד זכאי למחצית הזכויות הנ"ל, אשר נצברו במהלך הנישואין עד למועד תחילת הגשת התביעה (22.4.12). עם זאת, בית המשפט דחה את טענת הנתבעת בדבר יתרת החוב בחשבון המשותף, בקובעו כי על הצדדים לשאת בחלקים שווים מכל חובות החוב שבו, וכן קבע כי יש לחלק את המטלטלין בין הצדדים בעין או לפי שווים. כל צד יישא בהוצאותיו, אך התובע ישלם לנתבע 5,000 ₪ בתוך 30 יום כהוצאות הנתבע.